פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי
 
27/3/2014 00:12 6 ב-5 מאת:
תודה למברכות! והנה סיפור הלידה החמישית שלי, כפי שכתבתי אותו אתמול בבוקר - ומאז ערכתי והוספתי. כמו הסיפור הקודם שפרסמתי כאן - גם זה ארוך למדי... כותרת:
ב"ה
סיפור הלידה החמישית שלי

הקדמה
לפני כמה רגעים קמתי ממנוחת בוקר לצד התינוקת הנפלאה הזאת, שהלילה ימלא לה שבוע, ואני מקלידה תוך כדי הנקה באצבעות רדומות במקצת. אני מספרת את זה, כי בשבועיים-שלושה האחרונים של ההריון התעוררתי ברוב הבקרים בידיים מנומלות. התסמין הזה התווסף לטיק מרגיז בעין ימין, לבצקות ניכרות ברגליים, לעייפות ולכבדות, למצבי רוח מתחלפים, ללחצים (צירים?) בבטן התחתונה, למערכת עיכול מבולבלת (עצירות וכמעט שלשול לסרוגין באותו היום)...
ועדיין כשהתחיל סיפור הלידה עצמו, ממש לא ידעתי שזה עומד להגיע באותו היום. להיפך, זה היה לאחר לילה מתיש מצד הגדולה (שהקיאה) והקטן (שבכה ללא הסבר ברור), שבמהלכו תהיתי אם הלידה אולי תתפתח דווקא רק בסביבות התל"מ שלא כאופייני לי. אבל הדפוס לא הכזיב כפי שיוברר בהמשך.
אחרי סיפור הלידה של הקטן, שנכתב בפני עצמו (אינטרנט "רימון" חוסם אותי משום מה מלהיכנס אליו כרגע, אבל המעוניינות תוכלנה למצוא אותה בהקשת "סיפור הלידה הרביעית שלי" כאן במנוע החיפוש‏), היו לי תכניות רציניות ומעשיות ללדת בבית.
המיילדת שנבחרה ביקרה אצלנו כבר שלוש פעמים; קניתי בשוק כתונת מתאימה (בגון ירוק-תפוח, שבסופו של דבר תאם להפליא את צבע החלוק שילדתי בו בפועל בבית החולים!); סיכמתי עם כמה חברות שתוכלנה לעזור בעת הצורך וכן הלאה.
אלא שבתחילת שבוע 36 הגיעה תוצאת תרבית השתן שביקשה המיילדת: GBS חיובי. המיילדת השתתפה בצערי, ואני הקדשתי לשינוי כמה דקות של דמעות ואחר כך כפיתי על עצמי התעשתות, כי ידעתי שאין לי די זמן להתאבלות ממושכת על התפנית החדה. צריך להתחיל לתקתק עניינים. שיחה עם א' חברתי המיילדת, שהייתה אמורה להיות אחת הכונניות ללידת הבית, חיזקה בי את ההבנה ש"הכול זה מלמעלה", כפי שהרביתי לשיר לעצמי בהמשך אותו השבוע בסלסולים מוקפדים.
למחרת התחלתי לבלוע שלושה כדורי מוקסיפן ביום במשך חמישה ימים. במקביל קניתי לי פרוביוטיקה. וכן התקשרתי באותו הבוקר לשלושה בתי חולים. המיילדת הסבירה לי, שבנוכחות החיידק בשתן יהא עלי לקבל ערוי אנטיביוטיקה עם הכניסה ללידה פעילה או כשתחל ירידת מים (מה ששיערתי שיופיע קודם בעקבות ניסיון ארבע הלידות הקודמות שנפתחו כך). בעקבות התנסויות קודמות בזרוז ובעקבות קריאה ב"לידה פעילה" ובאתר "באופן טבעי" העדפתי מאוד מאוד להימנע מזרוז (ומבית חולים, אבל זה כבר לא הופיע ברשימת האפשרויות). שני בתי חולים ("מאיר" ו"הדסה עין כרם") הצהירו, שבמקרה של ירידת מים ללא צירים סדירים בנוכחות GBS הם מעדיפים להתחיל זרוז במהרה. ב"קפלן", שמראש שקלתי להתאשפז בו ל-12 שעות לאחר לידת הבית לצורך בדיקת רופא יילודים וקבלת מענק הלידה, נשמעה גישה אחרת. הגישה שהוצהרה הייתה שהם מוכנים להמתין עד 18 שעות מירידת המים, תוך שהם מספקים אנטיביוטיקה ליולדת. נ-מ-כ-ר!
וחוץ מזה שתיתי חליטת עלי פטל ממוצאי תענית אסתר, בתקווה שזה יעזור לצירים להופיע בעצמם תוך פרק זמן סביר.
רציתי מאוד להספיק לעבור את פורים, והנה הספקנו להיות בסעודת פורים משפחתית וגם לסעוד עם חברים, לחלק משלוחי מנות וגם לקבל משלוחים, לארגן את הבית, להתחיל לכבס תחפושות. האקדח, כובעו של האפרוח, פאתהּ של בילבי וכו' חזרו אל ארגז התחפושות. הכיורים במטבח היו ריקים (פחות או יותר). מכל הדלק במכונית היה מלא. בעלי היה פיכח. הכביסה נתלתה, ואני יצאתי לערוך קניות בסופר, בבוקר שלמחרת שושן פורים, יום שלישי ט"ז אדר ב'.

בסוּפּר
הגעתי לסופר כמעט עם פתיחתו (10:00). בדרך כלל לאורך השנה ערכתי קניות עם שני ילדי הגן שלי ביום החופשי שלי, אלא שבאותו הבוקר הרגשתי מותשת והעדפתי לערוך קניות בעצמי. הבאתי בחשבון שהם היו בבית יומיים בתחילת השבוע וניסיתי להשקיט את מצפוני שהתייסר על זניחתם. ההתפתחויות בהמשך סייעו להשקטה הזאת...
הסתובבתי ודחפתי את העגלה בין המעברים. הצורך ללכת לשרותים פעם אחת והצורך לעצור ולהישען על העגלה עד יעבור ציר לפחות שלוש פעמים לא הדליקו בראשי אף נורה, אבל כשהרגשתי ב-11:00 איזה "פוף" פנימי, פקיעה קטנה, התרגשתי מאוד. נזלתי בעודי צועדת שוב אל השרותים וביליתי שם זמן לא קצר: התפניתי, הדבקתי תחבושת בתחתונים הרטובים והדלקתי את הפלאפון הישן והאומלל ששוכב בתיקי כדי לסמס לבעלי עדכון.
חזרתי אל ציבור הקונים, לאחר שהחלטתי לקנות עוד כמה מוצרים: שוקו ולחמניות לארוחת הערב הקבועה של הילדים ב"יום סופר", לחם, ביצים, חלב וגם שתי חבילות ערמונים קלופים, שיהיו לי לבית החולים. העדפתי שלא לגשת לקופה, שהפעילה קופאית שהיא ידידה שלנו מהשכונה. התור היה קצר מאוד, בעגלתי היו פחות מוצרים מהרגיל, ועד מהרה הייתי בדרכי הביתה.
בבית היו הגדולה (לאחר ההקאות הליליות) ואחת התאומות (שהתלוננה בבוקר על כאבי אוזניים). הן התרגשו מבשורתי ולא ממש ידעו איך להגיב. ביקשתי את עזרתן בארגון המוצרים ופניתי לבליעת כדור מוקסיפן (כפי שהמליצה לי לעשות א'), להחלפת תחתונים ולהנחת חיתול חד-פעמי בתוכם, לתאומים טלפוניים עם הבעל ולסיום אריזת תיק בית החולים לפי הרשימה שהכנתי לי מבעוד מועד. שטפתי שני תפוחים ירוקים והכנסתי פנימה. ארזתי גם תיק בשבילו: טלית ותפילין, מעיל קל, ספר ספרייה, בננה וקלמטינה, מצלמה.

בדרך
כשיצאתי מהבית העפתי מבט בתבת הדואר מתוך הרגל, ולשמחתי מצאתי שם מעטפה מחו"ל – מכתב מאחותי. הכנסתי אותו לאוטו. נעים לצאת לדרך ככה.
נסעתי לאסוף את בעלי, ובזמן הנהיגה התחשק לי לשיר את "ברוך אל עליון". כשהגעתי למילים "חמדת הימים קראו אליצור", חלפתי על פני שלט ברכה לקבוצת "אליצור רמלה", וצרוף המקרים הזה שימח אותי. בעלי חיכה לי במגרש החנייה, פיניתי את מושב הנהג ונסענו. כל אותו הזמן עדיין לא היו צירים משמעותיים.
ליד בית החולים היה קשה מאוד למצוא חנייה, אבל לא הייתי מוכנה שבעלי יוריד אותי בכניסה וייסע לבדו לחנות במקום מרוחק. בסופו של דבר הוא הצליח להשתחל לאנשהו, הכתיף את התיקים וצעדנו לכיוון חדרי הלידה, שבחכמה כבר בדקנו מראש את מקומם. (כשבועיים לפני כן השתתפנו בחתונה שנערכה ברחובות.)
תוך כדי ההליכה התקשרתי ועדכנתי את אמא שלי בהתפתחויות, והיא התגייסה להגיע אחר הצהריים לטפל בחבורה שבבית. בעלי דיבר עוד קודם לכן עם חברים שיוציאו את הבנים מהגנים בצהריים.

קבלה
נכנסנו לבית החולים בסביבות 13:30. לאחר המתנה קצרה נשכבתי על מיטה מופרדת בוילון משאר המיטות שבחדר וחוברתי למוניטור.
הדופק של התינוקת היה תקין. הצירים, כפי שהיה ידוע לי, היו מרוחקים וחלשים. ונוסף עוד מדד שהלחיץ אותי מעט, כאילו אני צריכה לעבור איזה מבחן: לחצן קטן שנתבקשתי ללחוץ עליו כל אימת שאני חשה תנועות עובר.
בדיקת המיילדת אישרה את ירידת המים (כאילו שהיה לי איזה ספק) וכן גילתה פתיחה של 1.5 ס"מ וראש נמוך אך לא מבוסס.
יצאנו להמתין לבדיקת רופא.
בחדר הרופא ערך ד"ר יואב בדיקת אולטראסאונד, שהצביעה על מיעוט מסוים במי השפיר בגין ירידת מים. משום מה היה חשוב לו לבדוק בדיקה פנימית נוספת שאוששה את דברי המיילדת. הוא לא הבין מדוע בלעתי מוקסיפן בבית והחליט להתעלם מכך. המלצתו הייתה שאכנס לחדר לידה לזרוז, אך בתגובה לדברי בעלי,, שהניח שלוּ הייתי נושאת תאומים – ההמלצה על זרוז לא הייתה כה גורפת, ולמול בקשתי להמתין אישר כי גם האופציה הזאת מתקבלת.
חזרתי אל האחיות כדי להחליף את בגדיי לפני פתיחת וריד לערוי, כי שרוולי החולצה שלי היו צרים.
הרופא הסביר שעדיף שאשכב ואפחית תנועה כדי למנוע צניחה של חבל הטבור לפני ירידת הראש, אך המליץ לי על עיסוי פטמות. (זו לי הפעם הראשונה שאני שומעת את המינוח מפי רופא!) לעומתו, האחות רחל, שהחדירה את הצינורית לידי, הסבירה שעדיף שאעסה את הפטמות רק בעת חיבור למוניטור, משום שנתקלה במקרים שהעיסוי יצר צירים חזקים חזקים עד כדי מצוקה עוברית. היא הציעה לי להישאר בחדר ההשהיה הסמוך לצורך זה, אך כיוון שמדובר בחדר קטן, שמכיל שש מיטות מופרדות בוילונות, המליץ בעלי שאעלה למחלקה ליתר פרטיות, וההמלצה נתקבלה. גם האחות דיברה על חשיבות ההפחתה בתנועתיות – עדיף אפילו שלא לשבת. מחשבות עגומות על התקדמות לקראת לידה התחילו להעכיר את מצב רוחי: איך יתפתחו צירים אם אסור לזוז, אסור לעסות פטמות, הכול לחוץ?

מחלקת יולדות
לקראת השעה 16:00 הסיע אותי בעלי למחלקה בכיסא גלגלים.
האשפוז במחלקת יולדות דווקא תמוה בעיניי, אך איריס וכוכי קיבלו אותי בסבר פנים יפות. איריס המליצה על מקלחת ועל עיסוי פטמות. היא נשארה איתנה בדעתה, גם כשהשמעתי באוזניה את הגרסות השונות, שנחשפתי אליהן מפי הרופא והמיילדת שתי קומות מתחתיה.
ארגנתי את חפציי ליד המיטה האמצעית מבין שלוש בחדר. בעלי התמקם בנוחות יחסית על כורסה. ניגשתי להתקלח ואז קלטתי שאני לא באמת יודעת מה זה "עיסוי פטמות"... עשיתי (ועיסיתי) כמיטב יכולתי והבנתי, אך לא התרשמתי שזה מביא לתוצאה מובהקת כלשהי למעט צביעת החזה שלי בגוני ורוד עמוק. עוד חשבתי שהנעת האגן בצורת שמיניות כמו שלמדתי בחוג ריקודי הבטן יכולה להתאים, אבל האיום של צניחת חבל הטבור הרתיע אותי מלנוע כך, והסתפקתי בתנועות מינימליסטיות ביותר שהיו בעיקר מחשבה על התנועה בלי הוצאה לפועל. בכל אופן, הרחצה הייתה מרעננת ונעימה לאחר הלילה המתיש שחלף עלי ולאחר ההתרגשות של השעות האחרונות, ואז נכנסתי למיטה לקבל את ערוי האנטיביוטיקה הראשון (מינון כפול). השעה הייתה 17:00 לערך.
מאוחר יותר סעדתי את לבי בארוחת הערב המפוקפקת של המחלקה והצלחתי גם לנוח ולהתנמנם קצת במיטה. למזלי, שיחת המבקרים סביב מיטת היולדת שמשמאלי התנהלה ברוסית. שיחה בעברית הייתה מושכת אותי להאזין לה בעל כורחי. מדי פעם ביקרתי בשרותים ומדי פעם ניסיתי עוד לעסות את הפטמות בשרותים או במיטה אל מול מבטו המשועשע של הבעל. עדיין לא היה ברור לי אם מה שאני עושה נכון ומועיל, אבל כשראיתי טיפת קולוסטרום ראשונה מבצבצת בקצה הפטמה, התרגשתי ואמרתי לתינוקת שבפנים, שהיא מוזמנת לצאת בקרוב – האוכל שלה כבר מוכן.
באחד הביקורים בשרותים הצטערתי לראות מעט דם. האחות הסבירה שקרוב לוודאי שזו תוצאה של הבדיקות הפנימיות שעברתי. סיבה לדאגה לא הייתה, אבל מגע נעצר מרגע זה.
והנה הגיעה העת למוניטור חוזר. לא היו חדשות מפתיעות, ובעלי ואני ניסינו לגבש עמדה: מתי לחזור לקומת חדרי הלידה. הרופא בסיכומו המליץ על המתנה של 12 שעות בלבד מתחילת ירידת המים. אני העדפתי לחכות יותר. איריס עדכנה אותנו שלא יזדרזו ללחוץ עלי לרדת (וללדת), כי יש עומס בחדרי הלידה.
לקראת 20:30 התחלתי להרגיש התגברות בעצמה ובתדירות ההופעה של הצירים. עדיין היה לי קשה לקבוע זאת בוודאות, אבל כשחוברתי לערוי האנטיביוטיקה השני (מינון רגיל) בסביבות 21:00, ייחלתי שהטפטוף המתמשך שלו (זה לקח כשלושת רבעי שעה!) ייפסק כבר, כדי שאוכל לשנות תנוחות בלי לדאוג שהמחט לא מרוצה.
בעלי ששמע ממני על הצירים המתחזקים רצה שנרד כבר לקבלת היולדות, אבל אני לא הייתי בטוחה. אולי זו בכלל סתם עווית מעיים. או אולי ברגע שנרד, הצירים יתפוגגו, ואז כבר יהיה קשה להתנגד לזרוז, כי כמה אפשר להיטרטר מקומה 2 לקומה 4 וחוזר חלילה ולשגע את כל המערכת.
הלכתי עוד ועוד לשרותים. דמיינתי את ה-8 מריקודי הבטן, ואפילו חשבתי להשתמש בדף ובצבעי העיפרון שהבאתי כדי לצייר 8 גדול ומלא צבע, אבל זה לא הגיע לידי ביצוע. (אולי בחופשת הלידה?)
האחות הציעה שאנסה לתזמן את הצירים, ואני הרגשתי שקצת אין לי כוח לזה, ואולי גם חששתי לתזמן ולגלות שהם מרוחקים (או סמוכים). קראתי הרבה פרקי תהילים, שבחרתי לפי הכותרות שנראו לי ממין העניין. התפללתי "ערבית" בישיבה ו – עד כמה שזכור לי – בכוונה רבה. אכלתי תפוח ירוק, שהיה עסיסי ומעולה וממלא בחיוניות, וקִטלגתי את האכילה הזאת יחד עם עוד שני סיפורים שצפו בי, כשחברתי ציל_צול‏ הזמינה אותי בספטמבר האחרון "מבין כל החוויות שיש לך מול האכילה, לחפש את אלו החיוביות ולזכור אותן".
ו... הבנתי שכדאי שנרד. נראה לי שהרגשתי אז צירים במרווחים של חמש דקות ולפעמים אפילו פחות מכך.
ירדנו לקראת 23:00 עם חילופי המשמרת ולווינו בברכות מצוות האחיות הנכנס כמו גם מזה היוצא.

שוב בקבלה
הסברנו בקצרה את ההתפתחויות. עדיין לא הייתי משוכנעת לחלוטין שהיה כדאי ונכון לרדת...
גיטה המיילדת שאלה אותי מה אני לוקחת נגד כאבים. אמרתי ש... אוויר ואולי כדור פיזיו. הבדיקה הפנימית המאכזבת הראתה פתיחה של 2.5 ס"מ. הראש עדיין לא מבוסס. כדור פיזיו אסור במצב כזה.
עד מהרה חוברתי שוב למוניטור וגם קיבלתי את הלחצן המרגיז לסימון תנועות העובר. הפעם שכבתי במיטה שבקצה השמאלי של החדר.
מיד כשחוברתי למוניטור, הראה הצג ציר בעצמה של 112 מ"מ כספית, ואני שמחתי שיש הוכחה מוחשית לתחושותיי. כבר מזמן דיברנו בעלי ואני על ההסתמכות המוחלטת על המוניטור ועל הקושי להתיק ממנו את העיניים ברגע שהוא נכנס לתמונה. וזה חבל מאוד, כי בהמשך הסכים המוניטור לטפס לעצמה של כ-30 מ"מ כספית לכל היותר, בעוד אני חושקת שיניים ונזכרת שבצהריים ראינו צירים בעצמות של 60-50 מ"מ כספית והם כאבו הרבה פחות! איך זה יכול להיות? הרגשתי מתוסכלת. בעלי ניסה להרגיע אותי, שהמוניטור בוודאי לא מכויל, אבל אני נזכרתי רק במוניטור הלא מכויל, שרשם צירים חלשים מאוד בלידת התאומות, והמיילדת דאז לא האמינה לי שאני חשה צירים עזים.
האחות הגיעה וכמו בעלי לא התרגשה מכך שרישום הצירים מצביע על צירים חלשים לכאורה, אבל אני עדיין הייתי מודאגת מכך שלא יקבלו אותי ללידה או שירצו לתת זרוז. היא מצִדה רצתה ניטור טוב יותר של דופק לב העובר שנעלם מדי פעם, ולכן ביקשה שאשכב עשר דקות על צד שמאל, זאת לאחר כמחצית השעה של ניטור על הגב. אחרי עשר הדקות האלה ביקשו שאזוז עוד, הפעם לאיזו שכיבה שבין שכיבה על שמאל לבין שכיבה על הגב. תוך כדי כל שינויי התנוחות המזעזעים האלה הספקנו להכיר את האחות המיילדת טליה ואת ד"ר אושרת (אושרית?). אני לא זוכרת בדיוק על מה ולמה הן דיברו אתי, כי הצירים נעשו צפופים וכואבים מאוד. לא הצלחתי למצוא מה לעשות עם עצמי כדי לשרוד אותם. בעיקר נשפתי. ברווחים בין הצירים הייתה תחושת רווחה, שגרמה לי לחשוב שאולי בעצם זה לא רציני (מה עבר לי בראש???), אבל הרווחים האלה נעשו פצפונים.
לי היה ברור שיש עוד זמן עד הלידה. הרי רק לא מזמן הייתה לי פתיחה של 2.5 ס"מ, ובלידה השלישית שלי, שהייתה הטובה והמהירה מכולן, לקח לי כשלושת רבעי שעה להגיע מפתיחה של 4 ס"מ לפתיחה מלאה. המספר 4 נחקק בזיכרוני מאז כמספר מינימום לעדות שיש על מה לדבר...
אבל בעלי הבין שההתפתחות מהירה, ובהסכמתי קרא לצוות להזדרז להעביר אותי לחדר לידה, אם הן לא מעוניינות לקבל לידה שם. ביקשתי מגיטה ללכת לשרותים לפני כן וגם לקבל חוקן (שוב, מה עבר לי בראש???). היא אישרה לי ביקור בשרותים אבל שללה את רעיון החוקן וטוב שכך.
עד מהרה התמקמתי על כיסא הגלגלים. בתנוחה הזאת של הישיבה הרגשתי את התחושה המוכרת של צירי הלחץ, ואז הבנתי: אני צריכה ללדת ע-כ-ש-י-ו. (מן הסתם, אילו הייתי נבדקת ברגע זה, היו אומרים לי סוף סוף שהראש מבוסס...)
האחיות עדיין התמהמהו, כנראה בגלל העומס שדווח לנו עליו כמה שעות לפני כן. בעלי המודאג ניסה לזרז אותן. [כאן כתבתי שטליה הסיעה את כיסא הגלגלים, אבל בעלי תיקן אותי שהיה זה הוא שהסיע אותי המתנשפת, בעוד גיטה מובילה את התהלוכה הקטנה] וסוף סוף נכנסנו למסדרון חדרי הלידה. אני חושבת שזה היה לקראת חצות. "למה אי אפשר להיכנס לחדר 4?", נשאלה השאלה סביבי, וחדר 4 הותר לכניסה.
עליתי על המיטה.
המיילדת נעלמה...
התמקמתי בתנוחה מוזרה של עמידה על הברכיים תוך אחיזה בראש המיטה המורם. חשבתי שכך יכאב לי פחות, אבל הכאב לא פסק. טליה חזרה לחדר ואמרה: "אה, את רוצה ככה?", בפליאה ואולי בחוסר שביעות רצון, אבל לא הייתי פנויה להתייחס. גם כשהיא התעקשה למקם לי אלקטרודות על הבטן ודחקה בבעלי לעזור לה להצמיד אותן, וכל מיני אמירות ריחפו בחדר, הייתי עסוקה בלהתנשף בקולי קולות ורק מדי פעם אמרתי: "מהההה? אני לא שומעת!" אבל כנראה שממילא היא בכלל דיברה אל בעלי ולא אלי.
כנראה שחיכיתי לרפלקס הפליטה או שאולי לא הבנתי איך לוחצים בתנוחה החדשה הזאת. (עד כה ילדתי בתנוחה "המיסיונרית"...) המיילדת לא הנחתה אותי. אחר כך דיברנו בעלי ואני ושיערנו, שהיא הייתה די לחוצה ואולי חדשה ולא מנוסה.
אחרי כמה דקות הבנתי שזה לא הולך. סתם עמדתי לי שם בפוזה מוזרה בטוסיק חשוף מזדקר לאוויר. החלטתי להתהפך לתנוחה המוכרת לי (ולמיילדת), לא טבעית ככל שתהיה. זה היה קצת קשה, כי הכאב כמעט לא חדל, אבל מצאתי את עצמי על הגב ברגליים פשוקות ומקופלות. אני לא זוכרת שום מראה מהרגעים האלה. כנראה שעצמתי עיניים. טליה אמרה לי שהתינוק כמעט בחוץ. זכרתי מצפייה בכמה פרקי "בייבי בום", שמיילדות אמרו זאת ליולדות, גם כשעוד היה לפניהן איזה פרק זמן של לחיצות, ולא ידעתי איך לקבל את האמירה.
הרגשתי שאני צריכה ללחוץ וכל מה שיכולתי לעשות היה להגיד: "אני לא רוצה להיקרע. אני לא רוצה להיקרע." טליה אמרה לי שנראה שלא אקרע.
העזתי ולחצתי ובבת אחת חזרו אלי התחושות המוכרות של הכאב יחד עם הגוף המחליק החוצה בתוספת מבוע של מים חמימים. זהו. היא הייתה בחוץ. קטנה ובוכה. נדהמתי מכמה שהיא קטנה. וגם מהכאב שפסק באחת. עדיין התנשפתי מאוד, כשקיבלתי אותה לזרועותיי. המיטה הייתה מכווננת לאיזו זוית מוזרה ונקלעתי למצב שבין שכיבה לישיבה בלי יכולת לנוע כמעט, לכן לא כל כך ראיתי את פניה כשהחזקתי אותה, אבל שמחתי כל כך לחבק אותה. היא נולדה אור ליום רביעי י"ז אדר ב' ה', תשע"ד, 19.3.14 בשעה 00:18 במשקל של 3,180 גרם.

האם לעצור כאן?
ואולי לספר גם על המבט הבוחן ששלחתי בשליה ובחבל הטבור (הזכיר לי סליל טלפון) לראשונה בהיסטוריה המיילדותית שלי, על ההתעקשות של טליה להזריק לי פיטוצין לכיווץ הרחם, על הדמות (כוח עזר?) שלתדהמתי ולאימתי שפכה מים קרים על מבושיי לפני שעזרה לי לעבור למיטה נקייה ועל שלקח עוד זמן עד שקיבלתי להיניק את הקטנה?
נו, נעזוב את זה בינתיים.
התינוקת נשלחה עם אבא שלה לתינוקייה תוך השבעות חמורות שלי אותו להתיר לבדוק ולחסן אותה בהשגחתו בלבד ולא לרחוץ אותה.
הוא חזר אלי אחר כך לחדר ההשהיה, שהוצע לי עוד בשעות הצהריים, הצעה שב"ה סרבנו לה, ועדכן שכעת מחכים לבדיקת רופא, ואין לדעת מתי יצוץ אחד כזה. אחרי זמן מה במחיצתי שלחתי אותו שוב לתינוקייה בבקשה שיביאו אותה אלי למחלקת היולדות בהקדם.
סניטר העלה אותי למחלקה בסביבות 3:00, ובעלי הגיע לדווח שעשה כמצוותי ואז פרש הביתה להספיק לישון קצת לפני הקימה עם הילדים בבוקר. ובעוד האחות שם מסייעת לי להתארגן ולהתמקם (שמחתי שה"חוק", המאפשר ליולדת לקום ממיטתה רק כעבור שש שעות מהלידה, אינו חל על מי שלא אולחשה אפידורלית), הגיעה התינוקת בקופסת פלסטיק שקופה. חתמתי על ביות וקיבלתי אותה לחזקתי.
אחר הצהריים באותו היום חזרנו הביתה בשמחה.

הלידה הזאת לימדה אותי שיעור גדול באמונה. אני נוטה ל"השתדלות" רבה וצריכה ללמוד ולזכור את חשיבות מידת הביטחון.

תוכן התגובה:


תגובות נוספות
24/3/2014  15:57 אהה! כשראיתי את המייל ממך, שפירית, שיערתי שאוכל למצוא גם כאן עקבות ממך... :) - 6 ב-5
24/3/2014  16:41 מזל טוב :) - ליאה
24/3/2014  20:00 Mazal Tov!!! - Me
25/3/2014  15:20 מזל טוב! (ל"ת) - דנה השניה
25/3/2014  21:53 מזל טוב!!! התאוששות קלה - גלה
25/3/2014  22:00 הי דנה (ל"ת) - גלה
27/3/2014  16:51 מקסים ומרגש ! - מי
30/3/2014  15:50 תודה, מי. - 6 ב-5
4/4/2014  14:08 סיפור מרגש!!! (ל"ת) - גלה


   
 

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש