ורד, כשעולים על הבמה, עולים על הבמה. מסתכנים שלא כל התגובות יהיו נוצות וצמר גפן. מתנצלת שהרגשת ואולי גם ליאת, שוויכוחים מכאיבים התרחשו על גבך. לכשעצמי, נדמה לי שאני משתדלת לעולם לא ליזום ויכוח תחת כותרת של סיפור לידה, אלא להיפך, לרפד ולהסביר איך לא היתה ברירה, מה שנכון. הנה, היום עברתי עקירה כירורגית, ושניה לאחר שהשן הסוררת הונחה לפני, מחוטבת למדי, הבנתי איפה טעיתי. אני לא פחות מאשר בסוג של אבל קטן, על כריתת חלק מהשלד שלי, וגם אני רוצה ליטופים שיסבירו לי שלא היתה ברירה, או שלפחות יגידו לי, כמו פולינה, שהודעתי לעיל היתה נפלאה, באמת ריכזתי בה את לשד עצמותיי. אך מהלעשות, אני גם מכונת תגובה די אוטומטית, וכשיגור 'מתגרה' בי, אני מכשכשת בזנב כמיטב ציווי פבלוביים, ומרימה את העצם. נדמה לי שגם יגור מכור למשחק, כמוני, שכן הוא עדייןלא ממש רופא, ואמיץ מספיק כדי לחשוף לביקורת את אמיתות היסוד שאינו בטוח שהוא עומד מאחוריהן, שניה לפני שידבק בחלוק הלבן, ויתלכדו לבשר אחד. מכל מקום, לכשעצמי, הקפדתי לנהוג כמנהגי גם הפעם. יגור התחיל. ואם שוב נלמד הלקח שהעומד ב'ראש הפירמידה' הקטנה והביצתית שלנו אינו פייר - דייני.
|
תוכן התגובה:
|