17/7/2002 02:59
|
רותי קרני הורוביץ
|
מאת:
|
שאו ציונה נס ודגל (על פסגת האוורסט)
|
כותרת:
|
ציונה יקרה משום מה אני נבוכה מלהחמיא לך. ראיתי אותך שלשום בערב מדברת בטלוויזיה ולא ידעתי אם צולמת לפני או אחרי אך 'הלבשתי' עליך לידה והתרגשתי מהמנעד שלך. שמתי לב לתופעה מוזרה. בכל סיפור לידה שאני קוראת, ישנו רגע קרשנדו של התעצמות הכאב עד לסף, וכשאני קוראת את זה, בכורסא הנוחה יחסית מול הצג, משהו בי מתקשח. ההוא שיודע שתיכך זה ייגמר נפלא עם שטף של זוהר ותינוק שכולו מחמדים והאוורסט. ואני תוהה מיהו הזקן שמתקשח בי, ומה הוא אומר לעצמו. ואני מרשה לעצמי להעלות אותו כאן, דווקא באמצע המסיבה, משום שאולי יש בהצגתו מפתח להעלאת המסיבות שבדרך לדרגה משוחררת יותר מעונש חבלי הכאב של חבלי הלידה. נדמה לי שהשלמת מעגל של תיקון, שרק ילך ויתפשט לתוך ההורות לשניים שלך. יש לי תחושה שהחכמה והמנעדיות שלך יצרו אפיק חדש של ים העומד להתמלא. מאחלת לך אימהות שניה ללא חרטות. כמו שלי יש עכשיו - של מתנת בת זקונים, ושהכאילו שמה יש משהו טוב יותר כבר ממשי הרבה פחות. מן תחושה של גביע מלא. לחייך.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|