11/4/2001 00:06
|
גאיה
|
מאת:
|
תודה לכולן, וכמה תשובות. ארוך...
|
כותרת:
|
תודות רבות לכולכן על האיחולים החמים והברכות, ובכלל על היחס המחמם והמעודד שלכן. תאמינו או לא, הפורום, סיפור הלידה שלי ותגובותיכן היו לנגד עיני פעמים רבות עוד לפני הלידה וכמובן גם אחריה, עד שהגעתי לספר את הסיפור שלי. עכשיו לילה וארז הפיצקוני ישן, אחרי שהרהבתי עוז לזרוק לעזאזל עוד עצה אופנתית לגבי תנוחת שינה, והשכבתי אותו על הבטן... נרדם "כמו תינוק" כמו שאומרים... :-) כמובן כל 2.5 דקות אני משתרעת לידו במיטה לראות שהכל בסדר...אבל זה יעבור לי... לשאלות שנשאלו: הכדור הפיזיולוגי הוא כדור ענקי מגומי, מנפחים אותו, ויש סדרה של תרגילים פשוטים ונעימים (כולל סתם לשבת עליו ולהסתובב במעגלים) שעוזרים לפתח מודעות לרצפת האגן, לחזק את הגב ולהקל לחץ על גב תחתון או על בטן בשלבים שונים של ההריון. אפשר להעזר בו גם בתנוחות שונות בזמן הלידה, כדי להלחם בכאב...מה שעשיתי בבית לא מעט. יש אותו בגדלים שונים, ולדעתי הגודל כאן כן משנה...מה יותר גדול יותר טוב... בית החולים מאיר- מומלץ או לא? לי זה עבד לא רע. אני לא משבחת ומהללת, רק אומרת שהייתי חוזרת לשם, וזו השורה התחתונה אני חושבת. היו שם קטעים נעימים (האחיות ביחידה להריון בסיכון גבוה, מרינה בעיקר- שפתיים ישקו, ואני לא מגזימה), והיו גם פחות, (קשה היה להם להקפיד על שעות ביקור והיה המון רעש, וילדים צועקים, וגם איש אחד חוצפן שנכנס בשעה שאסור היה, והקים מהומה שלא הצליחו להשקיט עד שעשה מה שבא לעשות ועזב מרצונו...ואגב, יש לו מזל שזה קרה כשעדי החזיק את ארז בידיים אחרת לא היה עולה בידו להכתיב למחלקה כולה את נוכחותו המעיקה!). בכל מקרה, אין בית חולים מושלם... מאיר עשו את העבודה, ואני מודה להם על הטיפול הנאות והאדיב. לא פחות, לא יותר. דניה שאלה לגבי המוהל, אני אשמח לתת את פרטיו באי מייל אם את רוצה, הוא מפרדס חנה, מקצועי וחביב, זיהה צהבת ילודים שבית החולים לא ציין בשחרור אגב, הייתי למחרת בטיפת חלב, נשלחתי לרופא ילדים בקופה שלי, כי אני לא חברת הסתדרות...והלה שלח אותנו אחר כבוד לבית החולים, כל זה למען בדיקת דם פשוטה שהראתה...כמובן...שהכל בסדר. לא מאמינה עד עכשיו שמדינת ישראל, מדינת עולם ראשון, המאה ה-21, מאלצת תינוק בן יומו להטלטל לשלושה מוסדות מרוחקים זה מזה בשביל בדיקה אלמנטרית כל כך!!! זה שיא הטימטום!! כל "טיול" כזה עלה לי בדמים ובדמעות, פשוטו כמשמעו, ואני שוקלת ברצינות את אופיו של המשך ההתעסקות שלי מול המערכת הרפואית אם ככה זה הולך להראות. אגב דניה, ככה מנסיון אישי ולמרות חביבותו ומקצועיותו של המוהל, בפעם הבאה אני הולכת ל"מילה טובה". אני את חובי למשפחה ולמסורת ושאר הקשקשת, הגשמתי זו הפעם על חשבונו של ארז המתוק שלי, בפעם הבאה זה my way or the highway. רותי יקרה, תודה על מילותייך החמות, חשבתי עלייך הרבה בימים האחרונים(לפני ואחרי הלידה). שאלת ואני שמחה לענות, ואשמח לספק כל מידע נוסף אם יעלה בדעתך- תשאלי חופשי. האני באני, הבוקסרית החמודה שלנו, גילתה כבר כמה פעמים בעבר נכונות ויכולת לקרוע את החבל, ולו הייתה עושה זאת באותו יום מבורך, אני יכולה להבטיח די בבטחון, שהייתי מאבדת את הסבלנות וקמה לקשור אותה בחזרה, למרות התנוחה המצחיקה והנוחה שמצאתי לי אותן דקות.... לגבי ה"שחרור מן הרצועות"- את יודעת מה? לא עניין אותי כלום! הסתכלתי על זרוע שמאל שלי, איך היא "מסגילה" מהלחץ בכל מדידה חוזרת, איך אני מאבדת תחושה, ונדהמתי לגלות שזה מעסיק אותי ומכאיב לי יותר מצירי הלחץ!! הסחת הדעת הזו נראתה לי כל כך לא צודקת ולא נחוצה (מה גם של-א ה-י-ה ש-ם א ף א ח ד ל ב ד ו ק את התוצאות...מיותר כל כך! בקיצור, פשוט נמאס לי, ולא עניין אותי כלום אחר באותו רגע... ידעתי שאני בסדר ושאני בריאה, פשוט ידעתי שזה מיותר, מבפנים, והרגיז אותי אבדן האנרגיה היקרה כל כך ברגעים מכריעים כל כך, אז ביחד עם עדי שיחררנו אותי. (מזל שהוא היה שם כי יד ימין שלי הייתה עם אינפוזיה, ולא יכלתי לבד). לגבי התפרים- אמנם קניתי את החתכל'ס, ואפילו הספקתי להתאמן, אבל בשלב די מוקדם התפתח אצלי איזה גירוי עיקש ומעיק (ומוכר לימי טרום הריון) שעד שלא טופל ועבר, לא איפשר המשך התירגול...ועיסוי פירינאום לא עשינו, ובהתחשב שהלידה הקדימה בשבוע, לא עלה בידי לתרגל את החתכל'ס שוב... תסריט הלידה שלי "בנה" על התרגול ולא ידעתי, ברמת בניית המציאות שלי, איך להמנע מהחתך בלי הנשק הסודי שלי, (החתכל'ס)...מכאן ועד לחיתוך הדרך קצרה: מרגע שקיבלתי עלי ש"אין דרך אחרת"...זה חייב היה לקרות. זהו. יצא ארוך נורא, מקווה שלא הלאיתי. שוב תודות רבות לכולכן, וברכות חמות ליולדות הטריות, מאחלת לכן שהכל ילך בקלות ובכיף, תהנו מכל רגע. גאיה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
10/7/2002 14:31
|
ק22 -
ע
|
|
|