21/7/2002 13:11
|
ורד
|
מאת:
|
על המתח שבין נחישות לפשרה
|
כותרת:
|
נראה לי שמתחיל להתפתח פה בזמן האחרון ז'אנר כתיבה חדש של סיפורי הנקה, שלא ממש נופל בדרמטיות שלו מסיפורי הלידה. ( או שמא הז'אנר כבר קיים מזמן, ושוב אני לא מעודכנת ספרותית ). בכל מקרה, הסיפור שלך הפיל אותי. זה לא ייאמן מה שנשים עושות למען הילדים שלהן ( וכאן תמיד נכנסת תחושת כפיות הטובה שלי כלפי אימא שלי, אבל זה כבר עניין אחר ).
אבל מה שהפעים אותי יותר מכל היה האופן שבו תמרנת בין הנחישות שלך להניק את בנך, למרות המכשולים האדירים בדרך - שלדעתי היו מכניעים אותי די מהר - ובין היכולת להתגמש אל מול המציאות, ולמצוא פתרונות חלופיים כשהתוכנית המקורית שלך לא יצאה לפועל. האמת היא, שזוהי תמצית ההורות: תמרון בין השקפה חינוכית ובין המציאות. ואת עשית את זה בצורה מעלפת.
הרגע הזה שבו היית קשובה לתנועה הקטנה של בנך לכיוון השד וניצלת את חלון ההזדמנויות הזה, הוא רגע קסום. את מתארת זאת כאילו הוא קפץ עלייך מעין קפיצת קמיקאזה, אבל ברור לי שגודל הקפיצה שלו הוא בעיקר כגודל ההקשבה שלך אליו. וזאת למרות הניתוק ממנו לאחר הלידה, ולמרות אין סוף שעות ההנקה. רק אימא מכווננת מאוד מאוד מסוגלת לתפוס מחווה כזאת בגיל כל-כך פעוט.
ולבסוף, אני מודה שמאוד התפעלתי משיתוף הפעולה שזכית לו מבן הזוג שלך. נראה לי שלעיתים קשה לגברים להבין את שגעון ההנקה ( כמו גם שיגעונות אחרים ). הנכונות שלו לשלב ידיים ולהיאבק איתך מזכים אותו בצל"ש משלו. תודה על הסיפור
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|