|
22/7/2002 09:42
|
שחר ב
|
מאת:
|
|
כמה תגובות....
|
כותרת:
|
המון המון תודה לכל הבנות הנפלאות על תגובותיכן המרגשות ומחממות הלב. קראתי והתרגשתי. אני מרגישה נפלא, אין ספק שהייתי צריכה לכתוב את הסיפור הזה מזמן. האפשרות לספר אותו ולקבל מכן תגובות כל כך מחזקות, נתנה לי תחושת הקלה אמיתית. אמנם לא החלמה מלאה, כי הפצע תמיד ישאר, אבל צעד ענקי בכיוון הזה. וכמה דברים לכמה מכן שתגובותיהן ריגשו אותי במיוחד:
נועה ברקת : הסכמתי מאוד עם כל מה שאמרת על הכשלים במערכת, על כוחו המרפא של הסיפור, וכן בהחלט, על כך שאם רק יזדמן לי לעזור לאמא אחרת במצבי אני אעוט על ההזדמנות בשתי ידים, הרבה מתוך צורך שלי כביכול לתקן את הסיפור שלי באמצעות העזרה הזאת. אני לא מסכימה, עם כל הכנות וההתבוננות הפנימית שבעולם, שהיה לי כעס על נועם בנקודה הזאת. להיפך, כעסתי על עצמי שזאת קבלת הפנים שאני עורכת לבני בעולם, שאני מונעת ממנו שעות אמא בגלל השאיבות, שאני מכריחה אותו למשהו שהוא מתנגד אליו בשם ה"אני יודעת מה טוב בשבילך" של האמהות (דבר שמקובל עלי שלפעמים צריך, אבל בגיל 0 ?) ועל כך שאני, שקפצתי מכל ציוץ שלו ולא נתתי לו לבכות לרגע, דוקא יצרתי מצב שגרם לו לבכות בשם הנסיון להניק. היה לי מאוד מאוד קשה עם זה.
אורלי יקירה: תגובתך ריגשה אותי מאוד מאוד והעלתה דמעות בעיני. מקווה להפגש בקרוב.
נני: גם תגובתך ריגשה אותי מאוד. אולי אני אם הייתי קוראת את הסיפור שלי בהריון הייתי נלחצת ונבהלת, אבל את שאבת ממנו כח ואופטימיות, ואם נתתי כח ואמונה לנשים לקראת הלידה, אני מאושרת עד למאוד מאוד. מאחלת לך לידה והנקה חלקות ופשוטות מאין כמותן.
גילה יקרה: גם התגובה שלך מאוד ריגשה אותי (כן, התרגשתי הרבה...) אין צורך להתנצל על הכנסת הסיפור שלך, אני הראשונה להבין אותך בענין הזה. כמו שכתבתי, חלקים נכבדים מהסיפור שלי כבר הופיעו בפורום בתגובות לסיפורים אחרים, כשבכל פעם הבנתי אחר כך שבעצם קיוויתי שיגיבו גם אלי, והתאכזבתי כשהסיפור שלי עבר בפורום כאילו לא קרה כלום. לא כתבת בדיוק מה היה אצלך, אבל מאוד הזדהיתי עם "ההזדהות" שלך. מחבקת.
ורד: תגובתך הקסימה אותי והחמיאה לי. וכן, זכיתי בבעל מקסים ומופלא.
פולינה: תודה על תגובתך היפה. גם אני זוכרת את המפגש הזה וכמה ניסיתי ל"האכיל" אתכן עם הסיפור שלי...
זהר: קראתי את סיפורך, בכיתי, וגם הגבתי עליו. למעשה, הסיפור שלך גרם לי להבין שאני צריכה לספר את סיפורי בנפרד ובצורה מלאה, ותודה לך על כך. מאחלת לך המשך מופלא וקל, ושפיטמות הסיליקון ימצאו את דרכן החוצה במהרה.
שרה: אני מאוד מקווה שאת טועה, התאור שלך מעביר בי חלחלה. הייתי מעדיפה להצמד להסבר המסורתי לבלבול פטמות עקב שימוש בבקבוק.
שירלי אהובתי: תודה על הצל"ש, אם כי לדעתי לך מגיע צל"ש המאה. עצם זה שאת עדיין שואבת, אחרי 10 חודשים, ועוד היד נטויה.... אין בעולם גיבורה כמוך. אני אחרי החודש הזה כבר היתה לי כזאת פריחה משאיבות, לא יכולתי לראות משאבה, שאבתי 4 פעמים והתקמצנתי על כל שקית בטירוף, וכשהן נגמרו, בגיל 4 חודשים, החלטתי שאני לא שואבת יותר, וכשהייתי נפרדת מנועם הוא היה מקבל תחליף. לרגע לא עברה המחשבה במוחי להמשיך לשאוב אם לא אצליח להניק, ואני פשוט מעריצה אותך על הכוח שלך.
ואחרונה חביבה ריש : נתחיל בזה שאני לא חושבת שאת פנאטית, ואני לא חושבת שאת מדברת על ההנקה, אלא על תפיסת העולם הכללית שלך, אבל, אני לגמרי לא מסכימה איתך שהסיפור שלי מוכיח את מה שאת רצית להגיד, די להפך למעשה, ואני באופן כללי לא מסכימה עם הטענה שלך. אם שמת לב, בסיפור שלי היה שלב שבו אני החלטתי להפסיק להניק, התייחסתי אל עצמי כאל לא מניקה, והתחלתי ברצינות לייבש את החלב שלי. האם הייתי אדם שונה באותם ימים ? למעשה, אם נועם לא היה פונה אלי ומנסה לינוק מספר פעמים, היום לא הייתי מניקה, ואני לא יודעת מה הדבר שגרם לו לשנות התנהגות אחרי 3 שבועות, אבל אני מסכימה עם שירלי שאולי דוקא עצם זה שהרפיתי מהלחץ סביב הענין.
את כותבת "לזה בדיוק התכוונתי - יש דברים שצריך להתאמץ עבורם". חשוב לי להדגיש שגם במהלך שלושת השבועות בהם ההנקה לא הצליחה, עדיין התאמצתי, ולא היה בזה שום ערובה לכך שזה יצליח, זה רק הראה שהתאמצתי וזה חשוב לי. כדי להגיע לתוצאה טובה יש צורך גם בקצת מזל והמון כח, לא רק נחישות ורצון להתאמץ. סביר מאוד שאם הייתי כותבת את הסיפור כעבור שבועיים וחצי בפורום לא הייתי זוכה לכאלו תגובות והייתי נחשבת כמי שלא התאמצה מספיק.
וכן, כמו שכבר כתבתי, היה לזה מחיר, בפספוס השבועות הראשונים בחייו של נועם.
בקיצור, אני לא מקבלת את המשוואה שלך: מי שמתעקשת = מצליחה. הסיפור שלך מרגש ומאוד התחברתי לקשיים שכתבת עליהם, אבל כל אחת והקושי שלה, ויש המון בנות שעשו אפילו הרבה יותר ממני כדי להניק, ובל זאת לא הצליחו בסוף, לדעתי מגיע להן חיבוק גדול, ליטוף חם, ואנשים סביבם שיגידו להן : זה בסדר שאתן לא מניקות, הילד שלכן מקבל את המקסימום. נכון, יש גם כאלו שלא התאמצו כל כך וויתרו מהר, אבל כל אחת וסף היכולת שלה, ואין לנו שום יכולת להכנס לנעליה של מישהי אחרת ולקבוע אם היא התאמצה מספיק.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
