29/7/2002 00:56
|
פולינה
|
מאת:
|
ואני חייבת להגיד עוד דבר
|
כותרת:
|
בת חן, את אומרת שלהיות הורים זה אומר 'להיות מסוגל להיות סבלני תמיד תוך קבלת אחריות להסתגל ולהבין את צרכיה של נשמה עצמאית שבאה לעולם והיא תחליט מתי לסתום את פיה'. אני חייבת להגיד בהקשר הזה שקודם כל, כולנו בני אדם. אף אחד אינו מושלם, גם לא בתור הורה. אלוהים אולי חנן אותי ביכולת להיות אמא, אבל מה לעשות, אני קודם כל פולינה - אדם עם חולשות, עם דפקטים, עם קצוות חדים לפעמים. לא מסוגלת להיות סבלנית *תמיד*. זה הופך אותי ללא מספיק אמא? לאמא רעה ומתעללת? לרוצחת בפוטנציה בכביש? ואיך אני אגיד את זה בלי להתנשא - מאיפה, ממרומי 3 שבועות של אמהות (או משהו כזה), את יודעת שתהיי סבלנית תמיד??? וקבלת אחריות, אגב, זה גם לקבל אחריות על המגבלות והחולשות שלך כהורה, ולדעת לנתב בחוכמה בין צרכי ורצונות הילד לבין אלה שלך כאדם. הפיכתי לאם לא מבטלת את מה ומי שאני.
ובעניין הנשמה העצמאית שתחליט מתי לסתום את פיה - את יודעת, כשאני בוכה, חוץ מהצורך להתפרק והצורך שמישהו יקשיב לי, אני ברוב המקרים גם רוצה שמישהו *יגיב* לבכי הזה - ינחם אותי, ילטף אותי, יביא לי טישו וכוס שוקו או יכין לי אמבטיה חמה. אני, נשמה עצמאית שכמוני, שמחליטה תמיד מתי לסתום את פיה (ובעיקר מתי לא...), רוצה פעמים רבות שמישהו יעשה משהו שיגרום לי להפסיק לבכות. נכון שבכי משחרר, אבל אני לא נהנית לבכות לשם הבכי.
פולינה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|