אני משערת שזה יצא ארוך,אז תהיו סבלניות...
הכל התחיל ביום ד' ב-00:00 בלילה. כל הלילה הייתי ערה עם צירים כל 10 דקות אבל ממש קלים.עד שש בבוקר הם היו סדירים,ואז פשוט הפסיקו. לא הערתי את בעלי,כי חשבתי שברקסטון היקס מתעתעים בי שוב.
בשבע קמתי לשירותים,ותוך כדי פתאום הרגשתי "פלאק" בטן,כאילו השתחרר לי פקק שמפניה בפנים.ואז ירד הפקק הרירי. אז ירדו גם המים,אבל לא הייתי בטוחה (ונכנסתי לפורום והתיעצתי איתכן). בעלי התעורר לעבודה,סיפרתי לו מה קורה,והחלטנו לצאת להליכה שאמורה להביא או לזרז את הצירים.
שכחתי לציין שערב קודם התחלתי לקחת כדורים הומאופטיים לזירוז צירים (גם עליהם התיעצתי איתכן).אני לא יודעת אם הם עזרו או לא,אבל העובדה היא שהענינים התחילו לזוז.
אז יצאנו לטיול הרגלי, ודי בסופו הבנתי שאכן המים הם שירדו ולא בריחת שתן,כי זה היה ממש אינטנסיבי ולא הפסיק. אבל צירים לא היו.
בשלב זה בעלי התחיל ללחוץ שנצא לכיוון ביה"ח,שהרי יש לנו נסיעה ארוכה יחסית ותמיד אומרים להגיע מיד אם יורדים המים,אבל אני התעקשתי להשאר עוד בבית,כי לא רציתי להתקע בביה"ח עם ירידת מים ללא צירים,ולהיות חשופה לזירוזים למינהם.
בקיצור,באחת בצהריים בעלי כבר היה החלטי ולא יכולתי עוד לסרב.לקחנו את הדברים ויצאנו לכיוון.כבר בתחילת הנסיעה התחילו הצירים (כמה נחמד מצידם...),והתזמון היה של 5-3 דקות והם כבר כאבו.
הגענו לתלה"ש,ישר קיבלו אותנו,הכניסו אותנו לחדר קבלה פרטי,הגיעה רופאה מקסימה שבדקה והודיעה-לחדר לידה. יש מחיקה מלאה ופתיחה של 4 ס"מ. האמת היא שזה עשה אותי מאושרת,כי היה לי ברור (ואני מתנצלת בפני כל הטבעיות בפורום) שאני לוקחת אפידורל,וכבר היה אפשר. ובכל זאת העדפתי לחכות עוד קצת,שהפתיחה אולי תגדל לפני האפידורל. וכך,שלוש שעות אחרי שנכנסתי לחדר הלידה, נכנעתי לאפידורל ולמרדים האנטיפט (הדבר השלילי היחיד שנתקלתי בו בתלה"ש),ושקעתי למנוחה מתוקה ולהמתנה.
לא אלאה אתכן בשעות ההמתנה,רק בכך שהפתיחה נתקעה על 5 ס"מ והסכמתי לפיטוצין.אח"כ הגעתי לפתיחה מלאה אבל הראש לא היה נמוך מספיק,אבל ב-04:10
לפנות בוקר (של יום ה'),המיילדת (המקסימה-גליה שמה) הודיעה בחגיגיות שאנחנו מתחילים לעבוד.
האפידורל התחיל לפוג,הרגשתי את צירי הלחץ ואת הראש של התינוקון שלי לאורך כל הדרך.לחצתי חזק כמו שלמדתי בקורס הכנה ללידה, כשהמחשבות בראש מתרוצצות בין "ללחוץ חזק יותר כי אני לא רוצה מלקחיים או ואקום" לבין "רק לא ללחוץ חזק מידי שלא יצאו טחורים...".
רותם יצא תוך 19 דקות,שוב-מוטיב שחרור פקק השמפניה חזר על עצמו.ברגע שהראש יצא,הגוף פשוט החליק. המיילדת שמה אותו עלי,כולו סגול ואדום,עדיין עם חבל הטבור,והתגובה הראשונה שלי הייתה "אמאל'ה!!!". פשוט לא האמנתי!!!
אני, שלכל אורך ההריון היה ברור לי שבסוף אני אגיע לקיסרי,מרצון או לא, מתוך פחד נוראי מכל מה שקשור ללידה וגינאלית, אני-עשיתי את זה!!!
ולא אכפת לי שזה היה עם אפידורל או זירוז או מה לא,העיקר בשבילי שלא הגעתי לקיסרי,וזה מבחינתי ההישג הכי גדול!!!
אז עכשיו רותם אוכל (אבא שלו מאכיל אותו),אני מבינה על מה דיברתן בענין העייפות הנוראית, אבל מה שחשוב זה התוצאה המדהימה, הנס הכי גדול שקרה לי בחיים!
ולסיום,בנימה קצת רגשנית,אני חייבת להגיד שעם כל מה שאנחנו עוברות במשך ההריון,וגם בלידה,אני חושבת שהזכות שניתנה לנו כנשים ליצור חיים חדשים,היא הדבר המדהים והעצום ביותר שאפשר לבקש.
|
תוכן התגובה:
|
