19/4/2001 23:12
|
רותי קרני הורוביץ
|
מאת:
|
או קרול
|
כותרת:
|
אני קוראת את סיפורך בפעם השלישית, ומודיעה בזאת שמי שתתנצל עוד פעם אחת בפורום הזה על אורך סיפורה, אני ממש לא יודעת מה אעשה, נראה שאצטרך לקנות כפכפים שקופים לצורך כך. בנכס הנוסטלגי המפוקפק 'מופע הקולנוע של רוקי', מראים את ריף-רף זהוב הקרחת והריסים כשהוא מתוודע לזוג הצעיר. כנגד המבט הננעץ בגיבנת שלו ובצורתו המצמררת משהו הוא מתריס הצהרה בנוסח 'כן, טוב, זה מה שקורה לאחר שעתיים של אורגזמה רצופה' או משהו כגון זה. אני תוהה מה גורם הפורום הזה לגב שלי, אם להתעלם לרגע מהשאר. קרול, חוץ מזה שאת כותבת נפלא, והצלחת ללא ספק להכניס אותנו, בתחושתנו, ממש לתוך עולם ומלואו עם גילוח הרגליים, והבצלים השקפקפים ברוטב האדמדם שמותז על הקירות, העלית פה גם, לשמחתי, כמה מכסים מעל יורות רותחות, שאני תמיד קופצת לתוכן בשמחה, רכובה על מטאטאי. סלחי לי שאיני מתייחסת לסיפור לידתך עצמו עדיין. הוא נפלא כמו הקרם המשובח החדש של אסתי לאודר. פשוט נספג במהירות לתוך העור, ומותיר אותו רך, לח, זוהר, וצעיר יותר. להשתמש פעמיים ביום על עור נקי. ועכשיו, הרשי לי להחנות את המטאטא על 'כלואה בתוך גופי ללא דרך חזרה'. תגידי, כתבת את שזה לבד? (בצחוק), את יודעת מה אמרת? ברור לך שפירקת פה פצצת מימן? 'אה, זה שום דבר', בטח היית פוטרת את המחמאה כלאחר יד. 'זה פשוט מה שהרגשתי'. (אנא צרחי אם אני לגמרי לא בכיוון). עם כל ההתעסקות הזו שלי עם צוואר הרחם, עדיין לא הרהבתי עוז לדבר על תחושת הרדיפה הזו שהריון מביא איתו, ושהיא צדו השני של המטבע, הצד האפל של הפרי המבשיל המשמח, מאדים ומעגל את כרסו. מעניין. המילה 'רדופה', בהקשר הריוני, רודפת אותי מזה כעשרה ימים, כבוהן האחות המרשעת של סינדרלה המסרבת להיכנס לנעל הזכוכית, ואיני יודעת לאן לתחוב אותה. בואי נראה איפה עוד סימנתי על המסך במרקר צהוב (אני בלונדינית). אה, כן, קליינהאוז מול טליה היפה. למותר לציין שאם יש לה שם משפחה וטלפון - שיופיעו מייד, בטובך. ובהזדמנות זו, כשאצבעותי נוקשות על על המטאטא, מה היה עם קליינהאוז, במטותא? אני חותכת כאן, אך יש לי חושה שעוד כברת דרך לפנינו. או קרול. ומזל טוב מקושט ככל שהדעת מגעת.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|