21/4/2001 17:33
|
רותי קרני הורוביץ
|
מאת:
|
הצעות לאי-סדר
|
כותרת:
|
הי קרול, ראשית, אני לא יכוה להירגע מהסיפור שלך. תודה תודה תודה, שרק מחלישות את הטיעון העיקרי. הסיפור לך כה עצום, שהוא בולע כל מילה שרצינו לומר סביבו.
ובעניין הפחות מתקתק ממייפל, והיותר מתקתק משעון עצר. מאחר שעדיין שורה במקומותינו שבת מלכה, ומלכת הלילה לא פרסה על העולם את שולי מלמלתה האדמונית של בין ערביים, נראה לי שאצליח לגייס מתי קצוות ראשוניים בלבד, וגם הם מנומנמים משהו, מתנערים ממי שמפריעה אותם מתנומתם, בטרם עת. ובכל זאת. כלואה בתוך גופי
כיוון ראשון הוא העניין של הריון שני. אם נציץ בספר זכרונותינו ונעלה מלפנינו את תמונת הילד או הילדה שהיינו ואינם, משהו בלב נכמר. על השיער הריחני והרך. הבל הפה המתוק. העיניים שאין בהן מתום. העולם כפי שהשתקף דרכן, תמים ומלא ועשיר. דף התהפך, והנה תמונת הנער או הנערה שהיינו, סימני המין משנים את ההבעה, את הגוף, ובכל זאת, משהו טרי ונוטף טללי נעורים תמימים עדיין מפעם שם מאד, מעורר געגועים. אפילו הפנים עדיין לא החליטו אילו הבעות יעטו רוב הזמן, והן שיעצבו את קויהן. והנה ההריון הראשון. כן, הנה הבטן, סמל האימהות, אינה מותירה מקום לספק. גם הבעה שנתקבעה מעט, ובכל זאת, משהו תמים. בתולי, ריחני. מול כל אלו עלולה תמונת הריון שני להיראות אחרת. חדה יותר. שלאחר אבדן בתולים מהותי, רגשי, גופני, הבעתי, משהו שכבר צרוב בתאים. התרופה שיש לי להציע - להתגנב אל אלבום התמונות שעדיין לא פותחו, ושממש אפשר להישבע שלא שמענו את ה'קליק' של הצריבה. אלו של העתיד. של העשורים הבאים, ואפילו מעבר לזה. לראות את ההריון הנוכחי באהבה ובחמלה שבה אנחנו מביטים על תמונת הילדים שהיינו. הערה: אבדן הבתולים אינו תקף לגבי כולנו. דימיתי שראיתי נשים רבות, בעיקר דתיות, אמהות לשישה ילדים ויותר. בתולות חלב.
כיוון שני, לא קשור לעובדת היותו של ההריון שני הנה מתפתח לו בתוך גופה של אשה פרי האהבה. האמנם? בוודאי שפרי האהבה. הלא ידוע שכולנו מתחתנות עם אהבת חיינו, אביר בתולינו, האחד והיחיד. אנחנו שלו והוא שלנו. בלב ונפש. אחרת לא ייתכן. לאאא!
ההריון כשובר שיוויון ההשתנות המהירה הזאת. רכבת בת תשעה קרונות שרודפת מבפנים. המירוץ אחר החרדה התורנית. והמה יהיה בסוף. והקטליזטור הזה לגילוי מחלות כמו סוכרת, והזכרונות ללא פנים.
נראה מה יביא החושך.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|