מה שהתכוונתי להגיד בעצם, זה ש"אספקט כוס התה" הוא יותר מאשר הרגשת הנוחות האפנתית. כשמשווים נוחות עם בטיחות, ברור שהבטיחות לוקחת (ולכן, אפילו אם ילדי יבכו, הם ימשיכו לנסוע בכיסא בטיחות - בלי קשר לכך שאנסה למצוא דרכים להקל על סבלם - אבל בלי להוציא מכיסא הבטיחות. (לילדים שלי אין בעיה עם כיסא הבטיחות)). אבל, וזה אבל גדול, בלידה מעורבים הורמונים באיזון עדין ביותר. הורמונים שפועלים לפי התחושות שלנו, באופן החייתי ביותר. המשמעות של זה, היא שתחושת אי נוחות או חוסר בטחון, מיתרגמת באופן מיידי למהלך הורמונלי חריג ללידה. וכשהמהלך ההורמונלי משתבש, יש קרקע פוריה מאד לסיבוכים - התארכות לידה, צירים קשים ולא אפקטיביים, צירים שמתחילים ונעלמים, ועוד - וזאת עוד לפני התערבויות אחרות שנפוצות בבתי חולים, וחלקן נדרשות בנהלים, כך שאני לא בטוחה שמיילדת, אפילו אם נשכרה בכסף רב, תוכל להתעלם מהן (מוניטור, לפחות לסירוגין, עקומות התקדמות, בדיקות ואגינליות ועוד). סיפורי לידות בית ששמעתי, ברובם מדברים על עולם אחר לגמרי. רגוע, נינוח - לא נטול כאב ורגעי משבר, אבל רבות מספרות על כך שבעוד בבית חולים הכאב היה "בלתי נסבל" בפתיחה של 4 ס"מ, בבית, תחושה מקבילה היתה בפתיחה של 8 ס"מ - ואז כבר "רואים את הסוף" ויותר קל רגשית. כך שבעיני, "אספקט כוס התה" כפי שקראת לו, הוא לא מותרות או תעתועי אופנה על חשבון הבטיחות. אספקט כוס התה, הוא הבסיס העיקרי שאני רואה לבטיחות לידות הבית (במקביל למיילדת מנוסה ומצויידת, שכן יכולה גם להנשים ילוד או יולדת במצוקה, ולזהות מצבי חירום בשלבים מוקדמים שלהם).
בסופו של דבר, מרבית הלידות מסתיימות באופן תקין, בלי קשר למיקומן, אבל אני מודה, שהיום, אחרי כל מה שקראתי, ואני ממשיכה לקרוא (כולל סיפורי הלידות פה באתר) לידה בבית חולים מפחידה אותי הרבה יותר מלידת בית (ואצלי עוד יהיה מדובר על לנל"ק - לידה נרתיקית לאחר קיסרי, מה שמקצין את ההבדלים).
|
תוכן התגובה:
|