ראשית מזל-טוב גדול לך ושפע חלב. סיפור הלידה שלך פנטסטי, ממש קשה להאמין שאכן התרחש במקומותינו, ונראה שלעל האדם הסביר להרחיק לכת בתוך הכרתו עד השוליים ממש כדי לעכלו. אך בטובך הנחת אותו לפנינו, ואיני יכולה אלא להתבונן בו בעיניים קרועות לרווחה של ההדיוטה שאני, ובכל זאת מדריכה להכנה ללידה ומנהלת האתר, משום שהוא אינו מאט אפילו ליד מה שנדמה היה בעיני עד היום, וממשיך כל עוד לא תעובה ההוכחה שאחרת, דגלים אדומים מאד. אך לפני שאפנה אל הדגלים, ברצוני להביע הזדהות עמוקה עם שורה בו שגם אני חשתי בעצמותיי, ותודה על שדלית והעלית על הכתב - שהצירים הם ההרגשה הכי חזקה בחיים. ולעניין האדומים. מדובר, כמובן, בשלוש הנקודות הבאות לפחות: את אומרת שראית דם וקרישים כשתיים עשרה שעות לפני הלידה. (לא פנית לעזרה. אני תוהה. מדוע? האם לא פחדת שזו הפרדות שליה? איני שואלת בציניות. גם אני באמת רוצה לדעת, משום שלי, ההדיוטה, ידוע שדמום, ובמיוחד מהסוג שתיארת, עלול לבשר על תוצאות לידה חמורות בלא טיפול מתאים, אנא פרטי ככל שאפשר מה היה שם בדיוק!) עניין שני - דיברת על שיעול של התינוק - האם ידעת שלא היו אלו גניחות המעידות על מצוקה נשימתית? ומה זאת אומרת בכתה ובעטה ולא נתנה לנו לגעת בה? ככל שידיעתי מגעת זו אינה התנהגות האופיינית ליילוד. כ"כ יש לדאוג שלא יאבד מחום גופו, לנגבו, להצמידו לאם ולכסות את שניהם כדי שישמרו על חום הגוף שלו. ושלישית - על כך שיד שמאל יצאה בצמוד לראש - מה שמעיד גם על מעבר לא שגרתי באגן. איני רוצה חלילה לנזוף בך, אך אישית הייתי מוטרדת מאד ופונה לבדיקה מידית של רופא יילודים. ובאמת, האם תרצי לספר לנו אם רופא ילדים ראה את התינוקת? המידע שאת מוסרת בסיפור הלידה שלך חדש לי מאד, ומעמיד בסימן שאלה כאמור את הידע הסביר שהצטבר עד כה, לפחות בעיני ההדיוטה שאני. הייתי מאד מאד מבקשת שתעבי ותרחיבי באשר לכל הנקודות שהועלו, כדי שנדע כיצד לעכל את הסיפור. אם אכן יצאתן בלא פגע מדמום כבד בצירים, חיתוך עצמאי של חבל טבור ללא חוסם, הולדת יד צמודה לראש, ואיני יודעת גם לגבי שלוש הדקות של ההכתרה, הרי שיש לעדכן, ומיד את כל הנוגעים בענייני הלידה בנדון. אנא, למרות הפוסטפרטום שבוודאי מקשה - מדובר במידע קריטי, שיש לאמתו ולעמתו עם בעלי מקצועות הלידה. כ"כ הייתי מבקשת מאד לדעת איזו הכנה ללידה עשית, אם בכלל, ואיזו הכשרה רלוונטית, אם יש, תרמה להחלטתך. אני קוראת שבשום פנים לא היית פונה לבית-חולים וחושבת לעצמי עד כמה נוראה העובדה שכמה מאיתנו רואות בו מקום מסוכן להמצא בו, בשעת צירים - כשאנו דוויות וכואבות, במעין 'שכיב מרע'. תודה על הסיפור, ואנא הרחיבי מאד מאד, כדי שנוכל להבין.
|
תוכן התגובה:
|