30/9/2002 11:46
|
שרי
|
מאת:
|
נהניתי מהדיון וגם...
|
כותרת:
|
בתור אחת ממנפצות המיתוסים שיחסית צלחה בקלות רבה את הפוסטפרטום (בכל שלוש הפעמים.. למעט בלידה האחרונה בה געיתי בבכי היסטרי כי "בחיים אני לא אדע לקפל כביסה כמו אמא שלך(של נעם שיחיה) ועינת (חברתי מקפלת הכביסה)" - בתגובה לתסכול שלי כשראיתי ערימת כביסה מקופלת בסלון..) - כתבתי שיש גם צד שני ואני עדיין עומדת מאחורי זה אבל -וזה אבל גדול, בודאי שיש צורך בתמיכה. אני אדם שצריך שיעזבו אותו כשקשה לו, אני צריכה לידי רק את נעם. ולכן זה התאים לי (לי דווקא הציק שאמא שלו התייצבה מוכנה לעזור באמת מכל הלב, אבל לא רציתי אוכל וכלים, רציתי שקט ושלווה עם נעם והבנות..). ברור שאצל כל אחת זה אחרת ואני מבינה ומחבקת את כל הזקוקות לתמיכה. ובהקשר זה - אני חושבת שהדבר היחידי שאנו יכולות לעשות כדי לשבור את קשר השתיקה הוא פשוט לשבור אותו. לדבר על הקשיים, לא להפסיק לדבר עליהם, עם כל אחד, עם כל מי שעולה אצלו הנושא, בכל הזדמנות - לא להתבייש לדבר על זה. בסוף זה יחדור למישהו לראש ולעוד מישהו... הפרויקט במשגב שיוצא עכשיו לדרך של אם לאם, הוא התחלה מבורכת בעיני.. אני מציעה אולי לנשים באזורים אחרים לעניין את הרשויות המקומיות שלהן, את קופות החולים, את כלהמסגרות לנסות להרים משהו כזה. ולדבר לדבר - לא לשתוק... ככה נשבור את קשר השתיקה.. אולי לא היום, אולי לא מחר אבל בעוד שנה, שנתיים, עשר שנים.. בסוף זה יהיה לגיטימי להזדקק לעזרה ולבקש אותה.. בהרבה אהבה....
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|