פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

8/5/2001 12:15 ענבל ל מאת: תודה על הברכות! הנה תקציר הארוע, בנסיון לכתוב רק עמוד במקום ספר... כותרת: כאמור, זה היה לפני 4 שנים, אבל זה עדיין חד וכואב כאילו שהיה אתמול. (דרך אגב, רותי, גם אני טוענת שצריך ישר להתחיל מהלידה השניה...) במוצאי-שבת התחילו הצירים, לא מאד סדירים, אך מציקים מספיק עד כדי חוסר יכולת לסבול אותם בשכיבה. הם נמשכו 48 שעות בצורה הזו, כך שלישון הרבה לא הצלחתי - ישנתי בישיבה על כורסת ההנקה והתעוררתי וקמתי כל 5/10/20 דקות עם כל ציר נוסף. מכשיר טנס שהיה עלי אולי עזר, אולי לא, במבט לאחור זה בעיקר היה משהו להתעסק איתו. בתום היומיים הללו היה לי תור (שנקבע מראש) אצל הרופא שלי, שבדק ואמר שיש מחיקה מלאה ו-1.5 ס"מ פתיחה. "אז מתי כדאי לנסוע לביה"ח?" (בטפשותי, חשבתי שברגע שנגיע לביה"ח העסק יתחיל לזוז...) "תחכו עוד כמה שעות בבית ואם הצירים יהיו סדירים וצפופים יותר, תסעו." בשעה 22 בערך כבר נמאס לי לחכות ונסענו. טעות מס' 1: נכנסנו לתוך הבניין במקום להמשיך להסתובב ברגל כמה שיותר. אלא שבשלב זה כבר הייתי מותשת, ללא שינה שתי יממות וחצי, אז רק רציתי שמישהו כבר יעשה משהו עם הכאבים הללו... בחדר הקבלה בדקו (יש לציין לזכותם, בעדינות יחסית ולא בזמן ציר), העריכו את המשקל ב-4.1 ק"ג בתוספת הפחדה על כך, וקיבלו אותי לחדר הלידה. "תשכבי, אנחנו מחברים לך מוניטור, לא, מעכשיו את בלידה ואת לא יכולה לקום" מפי מיילדת אחת מרושעת במיוחד. טעות מס' 2: לא סיכמנו שבן-זוגי נלחם בשבילי על דברים כאלה, משום שלא תארתי לעצמי שאהיה במצב-סמרטוט כזה בגלל הכאבים וחוסר השינה, עד כדי שלא אוכל לריב איתם על מה שחשוב לי. נוספה לכך היראה חסרת-הבסיס כלפי הצוות הרפואי ש"יודע הכי טוב". זהו, מהרגע שהושכבתי בעל-כורחי כבר לא עזר שום-דבר: לא מכשיר הטנס שעוד היה עלי, לא גז-צחוק, (לפטידין לא הסכמתי) כלום... אם עוד הצלחתי איכשהו להתמודד עם הכאבים בעמידה, בישיבה, בהליכה, כעת הכל היה אבוד והיה ברור לי שבניגוד לכל מה שהבטחתי לעצמי, האפידורל בוא יבוא, ויותר מהר ממה שחשבתי. בשלב הזה היתה פתיחה של 3-4 ס"מ, ואז נכנסה מיילדת ואמרה: מי שרוצה או תרצה אפידורל, שתחליט עכשיו, כי עכשיו למרדים יש זמן ואח"כ הוא יהיה עסוק בניתוחים. כמובן שנרשמתי לתור מיד, ואת ההמשך אתן כבר בודאי יכולות לנחש: הלידה נעצרה, הוסיפו פיטוצין לאינפוזיה (אנחנו קראנו לו פיצוצין בגלל הצירים האיומים שהוא פוצץ אצלי), וכך נלחמו להם שני החומרים הללו בגופי במשך 8 שעות (ואולי יותר), כאשר כל שעתיים מגיע מישהו להוסיף עוד מנה של אילחוש שמספיקה לשעה וחצי, והחצי שעה שביניהן היא סיוט נוראי כשצריך לסבול את הכאבים בשכיבה או ישיבה במיטה. לאורך כל השעות הללו נכנסו כל פעם רופא חדש או מיילדת חדשה, הביטו בנייר שעל הקיר שתיאר את מהלך העניינים עד כה, לבשו כפפה וניגשו אל האובייקט שצריך לבדוק. המיילדות מדי פעם דיברו אלי (לא ממש היה להם זמן לבקשות שלי), והרופאים בכלל לא הביטו לכיוון ראשי. כשנמאס לי מהיחס הזה, אמרתי לכמה מהם (אחרי לבישת הכפפה ורגע לפני תחיבת היד בגופי): שלום, שמי ענבל, מה שמך ומה התפקיד שלך? כמובן שהבכתי אותם, הם בודאי לא רגילים לכך שהאובייקט גם מדבר אליהם. את הרופא הגבוה המזוקן שהחליט לפקוע את מי השפיר (כמובן שבלי לשאול אותי, הוא הרי המחליט) שאלתי רק כדי לדעת (נשבעת שבתמימות ובלי שמץ של התרסה) "למה?", פשוט רציתי לדעת מה השיקול שלו להחלטה הזו. הוא אמר "טוב, אם את לא רוצה אז לא צריך!" בטון נוזף עד נעלב והלך לדרכו. ואני נשארתי עם השאלה עדיין תלויה באויר ועם רגשות אשמה על כך שהעלבתי את הרופא... לקח כמה דקות עד שאחת המיילדות הסכימה להגיד שאפשר לפקוע ואפשר גם לא, וזה לגיטימי לבקש שלא יפקעו. כמובן שהם פקעו מעצמם חצי שעה מאוחר יותר. יולדת אחת בחדר אחר (הסתבר לי שהיא ערבייה, ולא הסכימה לקחת שום שיכוך כאבים) כל הזמן בכתה וצרחה מכאבים. זה לא הפריע לי - הפריע לי שהצוות כל הזמן השתיק אותה בגסות ובזילזול. כמובן שלא הוצאתי מפי ציוץ בזמן שכאב לי - מי רוצה שיצעקו עליו בזמן כזה? הם, כמובן, לא חשבו האם אפשר לנסות לעזור לה ולהקל על כאביה חוץ מלצעוק עליה. מבחינת האוירה סביבי, הרגשתי כמו בתחנת-רכבת, משמרות התחלפו, אנשי-צוות התעדכנו, ולשום מיילדת לא היתה איזושהי סיבה לשהות לידי בזמן הכאבים, לנסות להקל או להרגיע. רק מלאך אחד היה שם: מיילדת-מתלמדת מביה"ח בנצרת שהשתלמה שם באותו זמן, הנא שמה (היא היחידה שאני זוכרת את שמה, ושתמיד תעלה דמעות של התרגשות בעיני), שבגלל שהיתה מתלמדת היתה פחות עסוקה והיה לה זמן להיות לידי, ובגלל שהיה לה לב של זהב ניסתה במידת יכולתה למלא את בקשותי, ובגלל שהיתה ערביה זכתה ליחס מזלזל מצד שאר הצוות ולא יכלה לדרוש דברים עבורי כמו מיילדות אחרות. בכל-זאת, היא עשתה כמיטב יכולתה, וזאת היתה קרן-האור היחידה ביחס של הצוות שם. אחרי 4 מנות של אפידורל היתה סוף-סוף פתיחה מלאה, האילחוש נגמר, ואני מתפתלת מכאבים במיטה, מתחננת לעוד מנה, אלא שהם לא הצליחו להסכים ביניהם האם כבר אפשר להתחיל ללחוץ, והאם בכלל אוכל ללחוץ את התינוק הזה החוצה או שיובילו אותי אחר כבוד לניתוח, שאז צריך בכלל מנה אחרת לגמרי של אפידורל. נפתח דיון עם פאנל של לפחות 3 מיילדות ו-4 רופאים, האם כבר ירד הילד מספיק נמוך, האם להתחיל ללחוץ, ואני מרגישה שהבטן שלי נשרפת, עולה באש מרוב כאבים. בסופו של דבר הגיע הרופא הג'ינג'י עם הביצים, שהיה לו האומץ לדחוף את התינוק בבטן כדי לעזור לו להשלים כמו שצריך את הסיבוב לתוך האגן, ולומר לי להתחיל ללחוץ. הפאנל, שכלל לפחות 4-5 משתתפים מכאן ועד סוף הלידה עמד מול רגלי הפתוחות כאילו שזו ההצגה הטובה בעיר, וכל רגע היה נדמה שמתווסף עוד מישהו כדי לראות איך לוחצים החוצה תינוק של 4 ק"ג. ממש אטרקציה. "את לא יודעת ללחוץ! לא לימדו אותך ללחוץ!" ואני חושבת לעצמי (ולא מסוגלת להוציא מילה מהפה מרוב המאמץ ללחוץ, שדרש כל טיפת אנרגיה שהיתה לי): "סליחה, מישהי יודעת ללחוץ לפני הלידה הראשונה שלה??? בשביל זה אני כאן, בשביל זה אתם כאן, בבקשה, תעשו משהו, תלמדו אותי ללחוץ, תגידו לי מה לעשות ומה לא, מתי אני עושה נכון ומתי לא, ואז אלמד!!!" "לא לעשות קולות! ללחוץ בלי להוציא קול מהפה!" בשלב הזה הג'ינג'י בא לעזרתי ואמר להן: "תעזבו אותה, היא לוחצת בסדר גמור". אני, הרי, לא יכולתי בכלל לדבר מרוב מאמץ. חיתוך עשו, כמובן, עוד לפני שראו את הראש, אך שלב הלחיצות היה רק בערך חצי שעה (אילנה אומרת שזה יחסית מעט; תארו לכם כמה פשוט זה היה אם לא הייתי צריכה לעשות זאת בשכיבה על הגב, מבלי שאיש עוזר לי), ושי יצא עם ראש עגול לגמרי ובלתי פחוס, כאילו שנולד בקיסרי, במשקל 3.975 ק"ג. השעה היתה 14 בצהריים, יום שלישי, 10/6/97, ערב חג שבועות. להניק מיד לאחר הלידה לא נתנו לי ("הילד מאבד חום, צריך לעטוף אותו", ואחרי שעטפו אותו כמו מומיה הוא כבר לא היה יכול לזוז בכלל, ולא חשב לנסות לינוק), וכל מה שאח"כ - ההתאוששות מהלידה, המחלקה, היה הכל חוץ מאינטימי וחוייתי. כל מה שרציתי היה להגיע הביתה ולהתחיל לבכות... בקיצור, כפי שאתן רואות, הלידה היתה רגילה לגמרי (לא היה שום סיבוך, והיא נמשכה רק 15 שעות מהרגע שהגעתי אליהם), אבל כל עוד זה יהיה תלוי בי, החויה הזו לא תחזור על עצמה. מסקנות: אסרטיביות, תכנית לידה, מישהו אחר שיודע את רצונותיכן ומסוגל לדרוש זאת מהצוות בלי להתקפל, ידע הוא אכן כח - רק צריך להשתמש בו ללא חשש, ואינסוף סבלנות, בעיקר כלפי עצמכן. מצטערת על אורך המגילה שיצאה לי... אם מישהי תוכל לנצל את הסיפור הזה כדי לא לעבור את הדברים הללו בעצמה - דייני. ענבל. תוכן התגובה: תגובות נוספות 7/5/2001  21:21 ברוכה הבאה - נועה 7/5/2001  21:32 טוב, נו, כולנו כאן בשביל ילד וגם בשביל חוויה מתקנת... שיהיה בהצלחה!(ל"ת) - הדס 7/5/2001  22:41 הי ענבל, ברוכה הבאה מאד - רותי קרני הורוביץ 8/5/2001  00:09 לידה רגילה - רותי קרני הורוביץ 8/5/2001  10:25 ברוכה הבאה, ענבל! מאחלת לך חוויה חיובית מתקנת ונפלאה! ל"ת - נטלי 8/5/2001  13:39 ענבל, באיזה בית חולים ילדת? - ל"ת - איריס הדס 8/5/2001  13:41 ענבל - ברוכה הבאה לפורום, והמון תודה על השיתוף ! ושיהיה הריון מקסים ולידה שניה נפלאה ! ל"ת - ענתי 8/5/2001  13:50 בתקווה לחוויה חדשה נקיה וקלילה - ל"ת - ריש 8/5/2001  13:52 קראתי ובכיתי - נועה 8/5/2001  13:52 קראתי ובכיתי - נועה 8/5/2001  14:32 ענבל, ברוכה הבאה; - ענת ב 8/5/2001  16:58 ענבל, אני מלאת התפעלות... - אמא 8/5/2001  23:07 המון תודות לכולכן! - - ענבל ל 9/5/2001  18:22 הי ענבל, תודה על השיתוף - רותי קרני הורוביץ

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש