על הודעתך. גרמת לי לחייך חיוך של נועם, משום שהרגשתי שהמילים שלך מושיטות יד חמה באמת, המציעה הרגעה ומזור שבא מנסיון ממרום החודש שלאחר הולדת ילדך השלישי (מזל טוב, בהזדמנות זו).
אהבתי את דבריך, ובמיוחד את הדרך שבה שיקפו הבגדים את הנעשה בנפשך, שהפכה, כך נראה, קלילה יותר ויותר עם כל לידה.
לאחר מכן קראתי את הודעתה של ריש שלנו. תהיתי מה בדבריך נגע בה בצורה שהכאיבה. נזכרתי באינספור פעמים בהם סיננתי מענה קריר למי שאיחלו לי 'תהני' בדרכי לעבודה, וכל כוונתם זכה וטהורה לגמרי, אך אני שנאתי אותם על שהם מכאיבים לי. טיפשים, כאילו הם לא יודעים שאני הולכת לעבוד, במובן הרע ובוודאי שלא ליהנות?.
מילים, מתברר בפעם האינספור, נושאות על גבן מטענים שונים לגמרי עבור אנשים שונים לגמרי. מילה שפצעה אותנו פעם, או שעוגנה בסמוך לפצע והכאיבה בכך שלא עבדה, היא מכר שאיננו קופצות מעורנו כשאנו פוגשות אותו ברחוב.
לא רק הנידף והפוחד ראויים לחיבוק. גם הידיים המושטות, על סגנונותיהן השונים. לא בהכרח מי שמאיתנו פוחדת חלשה יותר, ומי שמושיטה יד חזקה יותר. ואין לי מושג מהיכן מגיע התקף הממלכתיות הזה שלי, המשתייכת תדיר לזן הנידף. לא מזמן הופיעה אצלנו הודעה 'דומה' מעט, שכותבתה הציעה לקחת את הבאסה בסבבה - זוכרות, בישיבה על אסלת השרותים להביט החוצה על השמיים והציפורים?.
לפעמים מי שרוצה להושיט לנו יד אומר - יאללה, תהיי חברמ'נית, ואותנו זה מקפיץ. אז יש את מי שמחשפת נחמה, יש את מי שרוצה לנחם, אך המפגש מוליד שתי מאוכזבות. עוילם גוילם. מי אמר ששפה נועדה לתקשורת?
ועוד דבר. ריש, אם לדעתך כופפתי את דבריך או מתחתי אותם או הגזמתי במאה ושמונים מעלות, אנא קבלי את התנצלותי. משהו בדיון עד כה עורר בי את הדחף לכתוב את הדברים כפי שכתבתי. ואולי זו עוד דוגמא למרחק שבין כוונת המשורר, לכל דבר אחר.
|
תוכן התגובה:
|
