|
21/5/2001 20:30
|
דיאנה
|
מאת:
|
|
ליא, היה לך את האומץ לצאת מהארון ואני מצטרפת אליך
|
כותרת:
|
אני הרגשתי בדיוק אותו הדבר כלפי בתי הגדולה בתקופה הראשונה אחרי הלידה.
ואצלי יש פחות נסיבות מקלות - היא כבר גדולה, בת חמש וחצי, מאד עצמאית, לא דורשת כמעט טיפול פיסי ומסתדרת בעצמה, ובאמת ילדה גדולה שקיבלה את אחיה בצורה נהדרת ורוצה לעשות הכל כדי לעזור, וגם מקבלת בלי ויכוחים שיש דברים שהיא לא יכולה לעשות. ממש ילדה מהאגדות. בנוסף לכך שאצלי מדובר בתינוק אחד ולא בתאומים.
ואני? הייתי חסרת סבלנות לחלוטין. לא היה לי כוח להקשיב לה, שלא לדבר על לשחק איתה. רק רציתי להיות לבד עם בר ולהעניק לו את כל תשומת הלב בלי ההפרעה שלה. היא ילדה מאד אנרגטית שכל הזמן זזה וקופצת ורוקדת. והיו פעמים שהנקתי את בר והיא הסתובבה מסביבי עד שהערתי לה בעצבנות ללכת למקום אחר כי אני צריכה שקט כשאני מניקה. והרגשתי כל כך רע עם זה.
זה היה מאד לא צפוי, כי כשהייתי בסוף ההריון הסתכלתי עליה וריחמתי על הילד שעומד להוולד, כי לא יכול להיות שאהב עוד ילד כמו שאני אוהבת אותה. לא תארתי לעצמי איך ארגיש אחרי הלידה.
הסברתי לעצמי שהרגשות האלה הם איזושהי הגנה אבולוציונית על התינוק שרק נולד שזקוק לי הרבה יותר ממנה, ושזה יעבור, ואכן כשעברה תקופת ההסתגלות הקשה הראשונית המצב השתפר בהרבה. אני בטוחה שגם אצלך זה יקרה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
