21/5/2001 22:10
|
תותשדה
|
מאת:
|
וואי וואי איזה תיבת פנדורה פתחת...
|
כותרת:
|
נורא קשה לי להתיחס לנושא הזה גם אחרי שנתיים ושלושה חודשים . הזמן שבו נולדה ביתי השניה. הגדולה היתה כבר בת 4 בוגרת ומבינה ואחראית ונהדרת ולי לא היתה סבלנות אליה בכלל! כעסתי עליה בלי סוף ובלי סיבה ולא היתה לי סבלנות לשום דבר שהיא אמרה או עשתה. לקח לנו הרבה זמן להתאושש מהמשבר הזה, ועד היום היא יותר ילדה' של אבא'. והפעם עד כמה שאני יכולה לשפוט קל לי יותר עם שתי הגדולות אני מקבלת אותן ואת דרישותיהן הלגיטימיות יותר בקלות ואיכשהו כל המשפחה זורמת יותר בקלות. אני משתדלת לשתף אותן ככל הניתן בטיפול בקטנה, הן עוזרות לי לרחוץ אותה (מביאות סבון מורחות עליה קרם) ואני מאפשרת להן לגעת בה ולנשק ולחבק כמה שהן רוצות, כמובן בפיקוח צמוד שלי שהנשיקות והחיבוקים לא יהיו נלהבים מידי... אני משתדלת פעם ביום להן איתן לבד אפילו אם זה לכמה דקות. אני הולכת להביא את הקטנה מהגן ומאריכה את הדרך הביתה. עושה להן את ההקפצות לחברים, או שפשוט אומרת 'עכשיו ניתן את סהר לאבא ואני אהיה איתך' ואז לא משנה מה עושים הן יודעות שאני עושה את זה במיוחד איתן. מה שאני יכולה להמליץ לך זה לקנות לבנך בובת תינוק שהוא יוכל לטפל בבובה כשאת מטפלת בתאומות. תוך הדגשה ברורה שיש דברים שהוא יכול לעשות איתך ויש דברים שהוא יכול לעשות רק עם הבובה. וכמו שכבר נאמר תמצאי זמן פרטי רק לך ולו לא צריך שעה , מספיק שהוא ידע שזה זמן שהוא שלו. ותאמיני שזה יעבור. הכל עובר ומוקל בסופו של דבר.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|