היום בשעה 12:50, השעה בה בני היקר חוזר מבית הספר באוטובוס הצהוב שלו, אני מקבלת ידיעה מאחד האנשים שעובדים איתי, שהיה פיגוע בצומת מחנה 80, אני מסתכלת על השעון ונעשה לי רע, זה בדיוק הזמן בו האוטובוס אמור להיות שם. איתי במשרד עוד אמא שהילד שלה על האוטובוס, אנחנו מנסות להשאר רגועות, המחשבות עפות, הרגליים רועדות, אנחנו מתחילות לטלפן לכל מי שרק אפשר, מחפשות דרך לקבל מידע, ואז אנחנו שומעות ברדיו שיש דיווחים ראשוניים על פיגוע במחנה 80, הקול רועד והבכי מתחיל. מעולם לא הייתי כל כך מבוהלת. לאחר כ-10 דקות של חרדה איומה מגיעה "צפירת ההרגעה" - האוטובוס הגיע!! לאחר עוד כ-5 דקות הקריינית ברדיו מודיעה שזו אזעקת שווא. בנות יקרות, לקח לי זמן לא מבוטל להסדיר דופק ולהרגע. עזבתי הכל בעבודה והלכתי לחבק את הבן המתוק שלי (שאגב היה בן 7 אתמול...) הוא בכלל לא הבין מאיפה צצתי לו ולמה אני מחבקת ומנשקת אותו בכזאת עוצמה. אוי, באיזו מדינה אני חיים, כל כך מפחיד. מתי יהיה לזה סוף? הייתי חייבת לשתף רק בשמחות! אסנת
|
תוכן התגובה:
|