|
12/6/2001 16:27
|
ריש
|
מאת:
|
|
הייתי בסרט ההוא... ארוך לאללה
|
כותרת:
|
היי דסי,
נורא הצטערתי לשמוע (לקרוא) על ההפלה.
בהריוני הראשון עברתי חוויה דומה רק שזה היה בשבוע 15 (הגילוי בUS) ובשבוע 17 עברתי גרידה...וכל זה יומיים (!!!!) לפני יום ההולדת שלי כשכל העולם מחפש לאחל לי מזל טוב ולדבר איתי ושבעבודה יש לי לחץ מוטרף ודברים שאי אפשר להזיז או לבטל ושאף אחד (אבל ממש) חוצ מהמשפחה המאוד מצומצמת מהצד שלי לא יודע כלום על ההריון... מצוקה? מצוקה!!!
אצלי גילו לעובר בבדיקת סקר מוקדם ספינה ביפידה (מום בעמוד השדרה שגורם בשל חשיפה למי שפיר לחוסר מוח - פיגור קשה בעיות מוטוריות ואי שליטה על סוגרים) מיידית היה לי ברור שעדיף לי לבכות כמה חודשים מאשר לגרום למישהו לחיות באיכות חיים ירודה כ"כ ולבכות בשבילו כל החיים... כשקיבלתי את ההודעה הייתי בהלם מוחלט כי לא חשבתי שזה יכול לקרות לי... זה נראה לי קצת לא הגיוני שאחד מ1000 יפול דווקא עלי לזה התווסף רופא נשים שניסה להשפיע עלי לעבור לידה מוקדמת (ולא גרידה) עם תאורים מזעזעים את המשך אותו היום עברתי בשינה והקאה של כל דבר שנכנס לי לפה (כולל מים) בטווח של דקות באו אלי חברים היא אחות ישבה לידי השקתה אותי בקולה בכוס פיצפונת כדי שמשהו יספג ולמחרת הלכתי לעבודה....השבועיים בין הידיעה עד למהלך היו מיסרים ממש הייתי צריכה להתנהג כרגיל בעבודה ובמקביל לדעת שהכל ממש לא כרגיל רצתי בין רופאים גלשתי באיתור אחר מידע לגבי דרכי הפסקת הריון האפשריות בשלב בו הייתי רבתי עם קופ"ח מכבי על איך אני עושה מה ומי מממן את זה עד שהגעתי לבי"ח א"ה. אולי השבועיים ההם של הבכי היו התהליך שלי לעכל ולקבל את מה שעובר עלי. אולי הידיעה שאני עוברת הליך בהרדמה מלאה ולא המצב של ערות שמחייב שת"פ גרם לי להרגיש ברת מזל, אולי הרופא שטיפל בי שהיה מקצועי ונתן לי תחושת אמון אין לי שמץ מה מכל אלה "עשה" לי את זה אבל הגעתי ליום הגרידה רגועה לחלוטין נכנסתי ב730 לחדר הניתוחים וב930 יצאתי הביתה להורים שלי נחתי שם יומיים וחזרתי לדירה שלי עוד יום אחד של השגחה עם בן זוגי ונסעתי כבר ללימודים שלי לעבודה לקחתי שבועיים מחלה + חופשה של שבוע. נחתי אספתי כוחות כתבתי לעצמי מכתב על כל מה שעבר עלי נסעתי הרבה להורים שלי וישנתי המון.
את אישור המחלה שלי הוצאתי אצל רופאת המשפחה שלי כדי שאף אחד לא יכנס לי לורידים ויגלה רחמים מופרזים (כי זה לא עוזר). בדיעבד גילינו לחמותי (כי האישלי לא יכול היה להסתיר ממנה את הסיבה להתנהגות הביזארית שלנו) היא הגיבה כמו שציפית במבט של כלב עצוב (מהפוסטרים של פעם). אחרי הקטע ההוא לא סיפרתי לאף אחד פשוט קברתי הכל עמוק בפנים לזה התלוו ההורמונים שהפכו אותי לגמרי והציצים שלי שחשבו שיש להם סיבה להתחיל בייצור המוני של חלב. הייתי מוטרפת.
אחרי חודש וחצי כשקצת התאזנתי חזרתי למעקב אצל הרופא משפחה והדיאטנית שליוו אותי בתק' ההריון (לרופא הנשים לא חזרתי ואם אי פעם אפגוש אותו זה יקרה רק במצב של חוסר הכרה זמני או קבוע) התחלתי שוב לקחת ויטמינים ולערוך בדיקות דם מקיפות (בגלל הקשר בין המום לחומצה פולית)...4 חודשים אחרי הרגשתי שאפשר להפסיק להזהר לא התכוונתי להקלט זה פשוט קרה (מאיזה פעם ורבע) עכשיו אני בשבוע 10 או 11 מחכה לסקר המוקדם במתח מקווה שהכל יעבור כמו שצריך ומרגישה יותר נוח לדבר על זה... ומסתבר שכמעט כל אחת מחברותי עברה בימי חייה הקצרים (סביב ה-30 ) איזושהי חוויה דומה. כל אחת וסיבותיה. אבל גם היום יש הרבה אנשים שלא יודעים או מנחשים שעברתי הריון לא מוצלח ושעכשיו אני בהריון אחר.
תעבדי לפי הרגש שלך לפי מה שנכון לך אם נוח לך להשתבלל אז לכי על זה אם את צריכה לשתף תמצאי את האנשים שלהם נוח לך לספר ולקבל מהם תמיכה. קחי את הזמן אל תמהרי לנסיון נוסף (למרות מה שהרופאים ממליצים - תעשי מה שאת מרגישה) עשי הכל בזמן שלך.
הרבה נשימות עמוקות וטישואים בהשג יד...
ואם את רוצה שאצור עימך קשר ישירות רק תגידי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
