|
8/11/2002 13:17
|
נועה השניה
|
מאת:
|
סוף סוף סיפור הלידה של מאיה.... (ארוך)
|
כותרת:
|
היי לכולן, באיטיות האופיינית לי לקח לי קצת יותר משלושה שבועות לחזור וכמה אני שמחה להיות כאן שוב ולספר לכן את סיפור הלידה של מאיה ביתי, שנולדה ביום שני, 14.10.02 אחה"צ במשקל 3.600, היקף ראש 37 ס"מ (האפי נו לא יכל לו...) בלידה רגילה. יצא קצת ארוך אז עמכן הסליחה -
יום שבת בערב, 12.10.02, שבוע 42 מתחיל ביום ראשון. אנחנו בהתלבטויות אם לזרז או לא ואיך בדיוק. התייעצנו איתכן (http://www.leida.co.il/message.asp?qt=10040– המון, המון תודה על הדברים הנפלאים שכתבתן שם ושליוו אותנו) ועברנו תהליך לא קל של השלמה עם המצב: כנראה שלא יצא טבעי כמו שרצינו (בטח לא בחדר הטבעי...) סביר שאצטרך משככים (אז אילו ואיך בדיוק) ובכלל לחיים יש בשבילנו תוכניות אחרות וצריך יהיה לוותר על אלו שתכננו לנו ולהתאים את עצמנו (שזה לא תמיד הצד החזק שלנו)...
מיותר לציין שלא ישנו הרבה בלילה הזה. בבוקר התארגנו (טנס, כדור פיזיו, דיסקים, אוכלים ומתוקים, יין תירוש, כדורי טניס למסג' והרבה אסרטיביות וידע שצברנו) והגענו לבית היולדות בסביבות תשע בבוקר. פתיחה של שניים וחצי ס"מ ומחיקה של 90% + סוכרת הריונית, הערכת משקל גבוהה יחסית (3.800) וההריון העודף הכניסו אותנו ישירות לחדר הלידה. אנחנו שמחנו על נתוני הפתיחה וחשבנו שאם דברים מתקדמים להם, אולי הכי טוב שנמשיך פשוט לחכות ללידה ואכן ביקשנו לדחות את ההתערביות. החזקנו מעמד במצב הזה שעתיים בערך כשברקע כל מיני הערות של הצוות בסגנון 'או שבאתם לקחת זרוז וללדת או שנשחרר אתכם. אחרי הכל כאן לא בית הארחה'. היות והרגשנו שאנחנו לא יכולים להיות שלמים עם לקיחת האחריות על עצמנו והמשך ההריון בבית הלכנו על תוכנית א' - סטריפינג.
בחוויה שלי הפרוצדורה עצמה היתה פחות כואבת משהתכוננתי שתהייה. אחריה התחילו הצירים להיות יותר סדירים ואנחנו התחזקנו לנו. אפילו שאלנו על אופציית החדר הטבעי וקיבלנו רמזים שאולי יש סיכוי. טנס, מקלחת, מוזיקה, הליכה בבית החולים וכמה שעות אחרי זה, פתיחה של 3.5 ס"מ וצירים טובים ואנחנו זוכים לעוד כמה שעות חסד של המתנה ללא התערבות. אבל בהמשך (אחרי התחלפות משמרות) הצירים כבר לא כול כך סדירים והפתיחה לדעת המיילדת עומדת רק על 3 ס"מ. כבר אמצע הלילה ואני מתעייפת אחרי כמעט יומיים בלי שינה. עיסוי הפיטמות, הדמיון המודרך וההתכוונות שלי לא עוזרות. אישי חוטף כמה דקות תנומה על מזרון על הרצפה ולי קשה בלעדיו אבל אני משתדלת. העובדה שהנתונים לא משתנים מביאה ללחץ נוסף מצד הצוות להתערבות מזרזת נוספת וזו נופלת על קרקע לאה מידי להתנגד.
בבוקר יום ב', אחרי החלפת משמרות וביקור הרופאים שיותר ממליצים על זרוז נוסף אנחנו מחליטים שאין ברירה ומתלבטים איך להמשיך. כמובן שברקע נשים נכנסות לחדר הלידה, בחוויה שלי צועקות קצת ויולדות ואחרות באות במקומן ורק אנחנו עוד כאן...הרופאים מציעים פקיעת מי שפיר או פיטוצין. אנחנו מתלבטים. שוכחים קצת מה למדנו וידענו ומשתכנעים ללכת על פקיעת מים, במיוחד כי אני מרגישה שחיבור רציף למוניטור ולעירוי יגמור אותי - בשכיבה ובלי תנועה כואב לי נורא וגם יש לנו תחושה שפקיעה היא קצת יותר טבעית (לפחות לא יכנסו בי חומרים סינטטים). בשעה 10:05, יום שני מופעלת תוכנית ב' - פקיעת מי שפיר. שוב, בחוויה שלי הכאב פחות מזה שהתכוננתי לו. המים החמימים (והנקיים לאושרנו) נשטפים ממני וההרגשה מוזרה נורא. אנחנו כבר נורא מקווים שעכשיו זה יתחיל. שנינו עייפים ומתוסכלים... שוב כדור, טנס ומוזיקה ועיסוי פיטמות ותנועות אגן והליכה במחלקה אבל הצירים סדירים לא סדירים, חזקים אבל לא מספיק. שלוש שעות אחרי ואני לא מבינה למה הקטנטנה לא רוצה לצאת ונשברת לי פה ושם. בשעה 14:00 כלו כל הכוחות ואנחנו מתחברים לפיטוצין (תוכנית ג') ומוניטור רציף בתחושה קשה... עדיין על הכדור למרות כל החוטים השעה הראשונה עוברת באופן סביר. הצירים מסתדרים ומתחזקים. אחרי 45 ד' מעלים פיטוצין ל- 20 והכאב מתגבר. אחרי עוד שעה (כבר ארבע אחה"צ) מעלים לי פיטוצין ל- 30 ואני אומרת לאישי שאני לא יכולה יותר ומבקשת משכך. המיילדת (משמרת חמישית כבר) בודקת פתיחה ומבשרת על 4 ס"מ ומחיקה מלאה. אני המומה וחושבת אם ככה יהיה קצב ההתקדמות אני רוצה עכשיו אפידורל. המיילדת שואלת אם אני רוצה אפידורל ואישי עונה מיד שלא. הוא חוטף על הראש ("שתוק, זאת לא שאלה שמופנת לך. עכשיו עם כל הכבוד רק היא יכולה להחליט") אבל אני מודה לו על שהזכיר לי את התוכנית המקורית, את הרצון שלנו לתת לאפרוחית שלנו התחלה כמה שיותר טבעית ולהיות איתה בתהליך הזה יחד, להרגיש איתה. פתאום אני מרגישה חזקה יותר, נזכרת למה אני בכלל בחדר הזה ומה באתי לעשות ובכל אותן מילים, ניסיון ומחשבות שקראתי וחשבתי והמצאתי ודיברנו בהריון הזה וגם לפניו. באתי ללדת את הבת שלנו - מרצון, מאהבה, בידיעה, ביחד...
שני צירים אני מנסה גז צחוק אבל הוא עושה לי בחילה וסחרחורת. עוברת עוד חצי שעה כואבת (שאני זוכרת רק כדקות ספורות) ואני מחליטה שאני לא יכולה יותר ומוכנה לאפידורל. בדיקת פתיחה מגלה 9 ס"מ וזה כבר מאוחר מידי. "כשהיא מרגישה צורך כמו לחרבן תקרא לי" אני שומעת ברקע את המיילדת אומרת לאישי ועוד לפני שהוילון נרגע מעזיבתה את החדר אני צועקת שאני מרגישה לחץ כזה. היא עונה "שמעתי" ואני שומעת מרוץ כניסה ויציאה מהחדר (אני בעינים עצומות) ומבינה שהיא מתכוננת ושזה קורה ועכשיו.
דווקא הרגעים האלו, של צירי הלחץ, זכורים לי כשלב היותר נוח של הלידה. בין לבין יש לי ממש רגעים של שקט, מין דממה וסוף סוף המנוחה שלה אני מחכה כבר כל כך הרבה זמן. המיילדת שואלת אם ארצה לעבור לארבע, כמו שביקשתי אבל אני מותשת ומרגישה שלא יכולה. שוכבת על צד ימין והיא מבקשת שאסתובב לשמאל כי היא ימנית. בהמשך גם תבקש שאשכב על הגב כי לא נוח לה...
המיילדת מסבירה לי :"תקחי אויר ותלחצי איתו, כמו שעושים כשמחרבנים". כל נורות האזהרה והפעמונים מצלצלים. ככה בדיוק רותי אומרת לא לעשות אבל מה כן? ומה עם רצפת האגן שלי????. אישי מזכיר לי מה כן. אני קצת מתבלבלת וההתרכזות בנשימה ובללחוץ ולא ללחוץ ממלאת אותי. לוקח לראש לצאת כמה דקות והיא חותכת לצערי אבל פתאום הוא בחוץ אני כבר מלאת התרגשות וציפייה, עוד לחיצה אחת והגוף כולו עובר דרכי. ואני מרגישה כל חלק ממנו מחליק בי. אני רואה את מאיה מונחת בין רגלי והמיילדת מעבירה אותה אלי, עלי. אני המומה. יווווו. איזה דבר... היא בכלל לא נראת כמו שחשבתי (במיוחד היות והיא שחרחורת כמו אבא שלה ואני בהירה). אנחנו מסתכלים אחת על השניה. ואני ואישי אחד על השני. בסוף היא יצאה אלינו. כמה כבר התגעגענו ורצינו אותה....
כדי לא לערבב שמחה בששון אני מבטיחה לספר בהמשך את סיפור קשיי תחילת ההנקה, העזרה האדירה והמדהימה שקיבלתנו מיועצת ההנקה (ענבל והדי הרפז) וניצחון הקשיים בסוף. עברנו שבוע ראשון מתיש ומאתגר אבל היום מאיה יונקת וזה תענוג גדול. עוד תודה גדולה בעניין הזה גם לזוהר - השיחה איתך נורא עודדה, נתנה פרופורציות וחיזקה אותנו להמשיך ולהתעקש.
אני רוצה להודות מעומק ליבי (והמילים לא מבטאות אפילו חלק קטן מההרגשה) לכן על היותכן ועל התמיכה והליווי, כאקטיבית וכפאסיבית בפורום ומחוצה לו (בטלפונים). חלקכן בחווית ההריון והלידה שלי ענק. העשרתן אותי בידע, בניסיון, באתגרים, בהכרות עם עצמי ובאומץ להעיז לרצות לעצמי ולביתי משהו – וגם לצאת ולהשיג אותו עם ועל אף הקלפים שהגורל מספק ועוד לגדול ולהכיר ולהתעצם. המון תודה על כך.
באהבה, נועה
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
