פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

8/1/2004 0:3 גליה מאת: סיפור הלידה שלנו (ארוךךךךךךךךך) כותרת: שבט וירטואלי יקר שלי, כמעט חצי שנה אחרי, זה פתאום יצא. עד עכשיו, משתתפת די פסיבית במדורת הפורום הזה. אבל יצא לי ואני מוכרחה לשתף. אז זה הסיפור של לידת אייל (כמו החיה היפה עם הקרניים, בקמץ פתח), ארוך מאוד, כטבען של לידות ובלי שקראתי את זה עדיין, ללא הגהות ומחיקות. שלכן. סיפור הלידה שלי עכשיו, מששכחה הדרמה (כביכול, שהרי נשתמרה לא רק בזיכרוני כי אם גם בזיכרון הגוף, שאינו שוכח, כדברי המשורר "ורק הגוף זוכר, את המעט שייזכר, מתגעגע למנוחה המרוסקת..), עכשיו, ניתן לשבת ולכתוב. איך קרה הדבר המופלא שקרה, איך היינו גיבורים כאלה, כולנו, בחוויה שהכי הרבה נשתמרה בזיכרוני כמעין מסע ניצחון של צבא עמלים ואני בראשו, המפקדת. אוונטי... יום שלישי, 15 ליולי. אני בשבוע 41 + 3 ימים, מתפוצצת, אחרי שבועיים של מוניטור עם צירים. לא יכולה עוד, רק ללדת, ללדת כבר את הדבר הזה שבי, לשחרר את העוצמות, להרפות את העור המתוח. ימים שאני יושבת בגינה, מתהלכת כאריה בכלוב, מאושרת אבל לא מסוגלת לעשות דבר מלבד להמתין, להמתין, להמתין. אני נושמת ונוהמת. ומחכה. בבוקר הזה אני מתעוררת ומתקשרת לאורי אחי. בפרץ אנרגיה וייאוש אני קובעת איתו להסתובב בדרום תל אביב ולהזמין איזה מזרון לפינה בסלון. מאיפה המצאתי את המזרון הבורדו המשונה הזה. אני מפנטזת על סנדויץ הפלמידה ה מ ד ה י ם של בטי הזקנה מפלורנטין ואנחנו עוצרים אצלה לאכול. היא מודיעה לי שהיום אני אלד וההוכחה- שתי בנות באותו המצב ילדו אחרי הסנדויץ. אני כבר לא מאמינה שאי פעם אלד, אבל אוכלת אותו בתאווה. אנחנו מכתתים רגלנו בשיא החום, שותה מים ומתגלגלת, איזה כיף עם אח שלי הגדול. נוסעת לאימא שלי, להתפנק. אנחנו כבר כמה ימים מדברות שצריך להזמין את אסנת המקסימה, כי בלי אסנת הילד לא ייצא. סיפור שהיה כך היה (ואשוב עוד מעט לסיפור שקורה לו כרגע): 9 חודשים לפני הרגע הזה בזמן, אני נוסעת להודו, לבד, אחרי משבר ארוך עם יורם אישי. אנחנו בעצם (כמעט) לפני פרידה ואני צריכה לעשות את הטיול שלי ולברוח מהפחד הגדול, להתפקס, לראות מקדשים, לפגוש אותי, להחליט על עתיד הקשר שהתמוסס. אני נוסעת לחוויה הגדולה של החיים שלי ומטיילת חודש וחצי לבד, אני והתרמיל במקום המדהים ביותר בו הייתי. אני קובעת עם אסנת, רקדנית וזמרת שגרה בווראנאסי, להיפגש איתה שם. בדרך אני מגיעה לרישיקש, עיירה קדושה על גדות נהר הגאנגס, מתחת להרי ההימאליה. אני מתמקמת לי על הר ויושבת שם שבועיים, צופה בגאנגס. המחזור, בינתיים, מתאחר כבר מאוד. באחד מן הימים, על צ'אי של בוקר, אני מבחינה פתאום באסנת מגיעה ממרחק. באמצע שומקום של הודו אנחנו נפגשות במקרה לגמרי. יומיים אחרי כן, אחרי שבועיים של הדחקה, אני לוקחת ריקשה ונוסעת לחפש בית מרקחת מערבי (נדיר ביותר) שימכור לי בדיקות הריון. אני מוצאת בדיקות הודיות כאלו, קונה שלוש ויורדת מן ההר למלון על גדות הנהר. הרגע הזה, שאני מגלה את ההריון, מתבוננת בעצמי במראה ובוכה, מאושר ומאהבה, יודעת שהילד הזה נשאר בבטן, לעד, כי זה הילד שלי, אין אחר. זה הילד שלנו ואנחנו נישאר יחד כי כך החליט הילד, כך החליטה עשיית האהבה לפני שנסעתי, בתשוקה ההיא נישאר. ברגע הזה כולו גלומה הידיעה שהחיים השתנו לעד, שכל התוכניות שתכננתי משתנות, שאני אהיה אימא. אסנת, אשת סודי והמלאך שלי ברישיקש, סידרה לי כתובת של רופאת השגרירות האמריקאית בדלהי, חברות ישראליות שילדו בהודו לשיחות וייעוץ וים של תמיכה ואהבה. אחרי שיחה לארץ ליורם שדיבר עם הרופא שלי, שדרש בתוקף שאחזור מיד כי "הודו היא לא מקום לנשים בהריון" , החלטנו שאני נשארת ויורם מצטרף. שבוע אחרי כן יורם כבר היה בדרך אלי, להודו, לטיול מדהים שהמשכנו לעשות עוד חודש בדרום. ושוב, אצל אימא בסלון, מזמינות בטלפון את אסנת שנמצאת עכשיו בארץ, שתבוא לנגן לרישי הקטן, שייצא כבר. אסנת מגיעה עם סיטאר ענק, מתיישבת לידי על הספה, ואנחנו מתחילות לשיר. כל הערב אנחנו שרות ראגות הודיות שהיא מלמדת אותנו, אני פשוקת רגליים מול הסיטאר, שרים לרישי שירים על קרישנה השובב, על גנשה וחברים. אני יוצאת משם באחת עשרה, נכנסת לאוטו ומתחילה להרגיש את הצירים. בבית זה מתגבר ואני לא מעיזה להאמין. עומדת עירומה מול המראה באמבטיה, ורק ממשיכה לומר לעצמי כל הזמן, כמו מנטרה: "איזה ילד מדהים יש לנו, איזה ילד מדהים". יורם מתכונן למבחן שקורה למחרת וברחם אני כבר יודעת שהוא לא יעשה אותו. בראש עוד לא. אבל באחת בלילה אני מודדת ויודעת: הצירים כבר כל 2-3 דקות. כואבים. יאללה, בוא ניסע. אבל יורם לא עבר איתי את כל היום המשונה הזה והוא עוד לא ממש מבין שאנחנו כבר בתוך תהליך. בוא, נוסעים, אנחנו הולכים ללדת. מה? כן מתוק שלי. יאללה, בוא. כמה שהוא נבהל, התרגש, התבלבל. גם הוא כבר כל כך רצה. אנחנו נוסעים למאיר ומתרגשים נורא. אני נכנסת למין מצב אחר של ריכוז שמעורב בהמון התרגשות והמון חיוך וצחוק. אני רגועה מאוד. במאיר אני מתחברת למוניטור והצירים, אכן, חזקים. אבל הפתיחה רק 2 ס"מ. ידעתי ! אני חושבת שפה אני מבינה שזה הולך להיות ארוך, ארוך מאוד. פתאום אנחנו בחדר בדיקה באור הניאון הזה, עם אחות מזעזעת שלא מחייכת דקה. בתמימותי אני עוד שואלת אם פאולינה (המיילדת האגדית שעוד תוזכר בהמשך) נמצאת, כאילו שאני הולכת ללדת או משהו. 5 משמרות אחר כך אני אבין שפאולינה היתה צריכה להגיע רק אז, לא רגע קודם. המוניטור מדאיג את הרופא, בוז'ום ישן כל הזמן והוא מודיע לי שכנראה לא אוכל ללדת טבעי. הוא רוצה להכניס אותי לחדר לידה רגיל. אנחנו מתפשרים על מוניטור רציף למשך 4 שעות, אבל בחדר הלידה הטבעית. אחות נחמדה מחליפה את המפלצת (שרק רצתה לדחוף לי נרות כל הזמן, אימאלה..)ואני מתחילה לשיר לבוז'ום, שיתעורר כבר. בכל ציר אני שרה, זזה כמה שאפשר, נוהמת לו את הנהימות שרותי פלדון המדהימה לימדה ביוגה. זה עובד והוא מתעורר אבל בשביל לשמור אותו ככה אי אפשר להפסיק לשיר. בעצם, ככה זה עד היום... יורם מסתובב סביבי, דואג קצת. אני לא. 4 שעות אחר כך, עם מוניטור שהסתדר אבל עם פתיחה שלא זזה, אני מבקשת ללכת הביתה. אמנם כבר התקבלנו לחדר לידה אבל נותנים לנו ללכת והאחות המקסימה אפילו מעודדת אותי, שהרי אנחנו גרים ממש ליד. אני שואלת מתי לחזור, כי נורא נורא כואב לי ולא נראה לי הגיוני שיכולים להיות צירים יותר כואבים. היא אומרת "כשיכאב יותר". מה???? בחמש בבוקר מגיעים הביתה ויורם הרוס, אני שולחת אותו לתפוס כמה שעות שינה. אני לא חושבת שהוא לחלוטין הבין כמה כואב לי, כנראה הייתי גם מאוד בקונטרול. ואני רציתי אותו ער לאחר כך, כי התחלתי להבין כמה כואב זה עוד הולך להיות. אני מתלבטת אם להתקשר לליאת הדולה שלי ומחליטה לחכות. אני מתרגלת לי לאור הזריחה בסלון את הכפיפות, הולכת על ארבע, שרה הרבה, נושמת. השמש עולה ואני רוקדת הזוייה בגינה, עייפה נורא. בשמונה מדברת עם ליאת שממליצה לי לישון, בחושך. הסלון מלא אור ואני נשכבת על השטיח, מתכסה ומכסה את העיניים באללה יסתור, כל מיני שמאטס, מעילים ובדים (אין לי מושג למה), מנסה להירדם אבל כל ציר מטריף אותי. מדברת עם אמא בטלפון, אומרת לה לא לבוא, ממשיכה לשכב כמו איזו משוגעת בין הבדים האלה. בעשר אמא שלי פתאום צצה ואני מתמסרת לה לחלוטין, למרות איזה מעגל אינטימי שנפרץ לי איתה פתאום. אני נכנסת ויוצאת מהמקלחת, מתפתלת, זה מתחיל להיות לי בלתי נסבל. בשתים עשרה אני לא יכולה לסבול יותר שיורם ישן, סתם פתאום, בוכה ומתפרקת במקלחת, מעירה אותו ומתחבקים. מזל שהוא ישן, כי הוא הולך להיות המלך שלי בשעות הקרובות, הסלע שמחזיק אותי. אני ממררת בבכי של כאב ועייפות. ושמחה שאני אישה עם רחם כל כך נדיב. אני בטריפ. באחת אני מודיעה להם שנוסעים לבית חולים. אני ויורם מגיעים לשם, אני כבר בקושי הולכת ומתיישבת להם על הרצפה בכל ציר. ויש לי פתיחה של 3 ס"מ. בקושי. א ל ו ה י ם. אני אוספת את עצמי, מתארגנת בגוף ובראש. אנחנו הולכים לטייל בבית החולים. אוכלים משהו במסעדה וכולם מסתכלים עלי כשאני מנסה להתמודד עם ציר. הצירים תכופים מאוד וארוכים, כל 3 דקות. בחמש יש לי פתיחה של כמעט 4 ס"מ. אנחנו שוב יוצאים למסדרונות, בודקים את כל האגפים במאיר, מסדרון אחרי מסדרון. יוצאים לדשא ומגלים שם את אימא שלי וחבר שלה. הולכים והולכים בסיבובים. כל דקה אני נעצרת ומתכופפת, מנסה לעכל את הציר. אני מרגישה שלא יכולה יותר ללכת מרוב כאבים. מדברת עם בוז'ום, מכינה אותו ללידה. יורם מחזיק אותי, מלטף, מעסה אותי. אנחנו בטח מחזה משעשע. נשים עם תינוקות בדשא מתבוננות בי בערגה לרגע ההוא, הניסי. בשבע אנחנו נכנסים לחדר הטבעי עם פתיחה של 5 ס"מ. יורם שם מוסיקה ומעמעם את האורות. אימא שלי שוטפת את הג'קוזי ואני נכנסת אליו. איזו הקלה ! בג'קוזי, לראשונה מזה שעות, אני יכולה לנוח. הצירים נסבלים ואנחנו במצב רוח של צחוקים. הדולה שלי מגיעה, מוציאה אותי מהג'קוזי ומתחילה לעסות אותי. היא מבקשת שאעמוד בצירים ואתנועע, כנגד הצורך של הגוף להתקשח ולעצור. היא עובדת איתי כמעט שעתיים אבל הצירים נהיים פחות תכופים. אני מרגישה שהג'קוזי תקע את התהליך. פתאום, וזה היה רגע קשה מאוד בשבילי, היא אומרת לי שזה לא מספיק טוב, לא מתקדם והיא מפחדת שבית החולים יתחיל עוד מעט ללחוץ על זרוז. היא מנסה לעודד אותי כנראה לחזור לאינטנסיביות שהייתה, אבל אני נכנסת מזה לסטרס גדול. רק בדיעבד הבנתי עד כמה זה הלחיץ אותי, כאילו אני לא מספיק "בסדר", לא עובדת מספיק טוב. זה קורה אחרי 24 שעות של לידה, לא ישנתי כבר יומיים. מגיעה אחות ובודקת אותי- עדיין פתיחה של 5. אני מתחילה לבכות. היא מעודדת אותי ואומרת שזה דווקא אחלה , שאני מדהימה, שהכל בסדר ושאמשיך כמו גדולה. זה מקל עלי ואני מחליטה לא לתת לדולה להלחיץ אותי. אני מבקשת קצת לנוח. אנחנו ממשיכים וזה חוזר לאינטנסיביות גדולה. פתאום אני קולטת שאימא שלי איתנו בחדר בעצם כל הזמן. רגע, לא תכננתי את זה. אף פעם לא הייתי איתה בסיטואציה כה אינטימית. אבל זה מרגיש טוב כרגע. מפה ואילך שעות על שעות של צירים אימתניים. אני על ארבע, על המיטה, על הכדור. אבל זה לא זז. בשתיים פוקעים לי את המים. אני מרגישה נוזל חמים מתפרץ בין הרגליים, נבהלת. התינוק נמוך מאוד, ממשיכים. מתחילים צירים כל כך חזקים שאני בטוחה שמדובר בצירי לחץ. אני נתלית על המוט שמעל המיטה, נוהמת כמו חיה, משתוללת, מרגישה שאני צריכה "לבנות את הצירים" לבד בחדר המקלחת ואז כשזה מגיע- אני מזנקת אל המוט ונתלית, ולוחצת. זה שלב שבזמן הציר עומדים מעלי יורם מצד אחד, אימא שלי מצד שלי והדולה מאחור, תומכת. ברגע מסוים זה נהייה מאוד אינטנסיבי ואני קולטת את אימא שלי עומדת ונוהמת ביחד איתי. בתוך כל הכאוס שאני נמצאת בו זה שיגע אותי. פתאום היה לי יותר מדי אנשים, יותר מדי הזדהות. מצטערת קצת בדיעבד שלא ביטאתי את זה. אבל לא היה זמן. ואז נשברתי. בשעה חמש בודקים אותי ועדיין פתיחה של 5 ס"מ. לא האמנתי. רציתי רק שכולם יעופו לי מהעיניים, שיעופו ואני אוכל להיעלם, ללכת לישון. לעולם אני לא אלד. אין. זה לא יצא. כל הגוף התפרק לי לחתיכות קטנות. אני לא קיימת יותר. אינני. לא הייתה שארית אחת של גליה בגוף שיכולתי לנצל. אני מניחה שאת הדולה זה הלחיץ והיא ניסתה קצת להילחם בי, לא לתת לי להישבר. אבל אני הייתי צריכה שיתנו לי להישבר. בכיתי כמו משוגעת. ביקשתי לנוח. הדולה ניסתה להמריץ אותי לא להישבר עכשיו. זו הייתה טעות שלה שהיא לא קלטה עד כמה לא יכולתי יותר כרגע. אמרתי לכולם לצאת. ואז קראתי ליורם והתחבקנו. רק אותו יכולתי. הכניס אותי למיטה וכיסה אותי בשמיכה. ושוב, הצירים. נכנסתי למקלחת ולא יכולתי יותר לסבול את הכאב. בחמש בבוקר, 28 שעות אחרי שהלידה התחילה, החלטתי לקחת אפידורל. הבנתי שהגעתי למקום שבו החלטתי מראש שאני לא גיבורה יותר.עד אותו רגע זה לא עלה בדעתי ופתאום, הייתי כל כך נחושה לקחת. בקול תרועה חזרו אלי כל הכוחות. קראתי לאימא שלי ולדולה והודעתי להן. אני זוכרת שאימא שלי מאוד שמחה, והתפתח איזה דיון שבו הדולה הסבירה במה כרוך התהליך. אני חושבת שמתי שהוא באמצע אני פשוט "ברחתי" למסדרון פחות או יותר עירומה, תפסתי את המיילדת שכבר הסתכלה עלי במבט מתחנן שאקח אפידורל וצרחתי לה בקול קרבי: "אפידורל, עכשיו ! ". היא אמרה שבחדר בסוף המסדרון יש אחות שיכולה לחבר לי משהו שצריך בשביל זה. עוד באמצע המשפט שלה אני זינקתי לשם ונשכבתי על המיטה. עכשיו, משנתקבלה ההחלטה, חזרו לי כל הכוחות ובנחישות מוטרפת ציוותי עליה להכין אותי לזריקה. נורא פחדתי שזה יהיה מאוחר מדי ואני זוכרת שחשבתי שאם עכשיו זה יהיה בלתי אפשרי אני פשוט אמות. אבל זה הלך נורא מהר. בדקה הגיע מרדים. פתאום נכנס יורם לחדר, אומלל לחלוטין ואומר : אמרו לי לפנות את החדר. למה? חצי שעה אחרי זה אני לא מרגישה כלום. ככה, בדקה, קסם. המצאת המאה, פלא, נס רפואי.מתחילים לתת לי פיטוצין, הראש שלו ממש ממש נמוך. יורם מנמנם לידי, אני נחה. מתבוננת בצירים המטורפים שהפיטוצין יוצר ולא מאמינה שדבר כזה יכול להיות, בלי להרגיש שום דבר. הבוקר עולה. בשבע הפתיחה מתקדמת ל 7 ס"מ. מכניסים מוניטור פנימי. בשמונה נפתחת הדלת. מיילדת נכנסת ועל התג כתוב:"פאולינה". "את פאולינה"? אני שואלת. "כן". "אני מחכה לך כבר 4 משמרות.."אני אומרת. פאולינה יילדה את שתי חברותי הטובות וזכתה לכינוי "המלאכית". היא בודקת אותי ובנון שלאנטיות אומרת שיש פתיחה של 10 . בחדר בשלב הזה יש אווירת לילה מנומנמת. יורם זרוק על הכורסא ומנמנם, אמא שלי ישנה במסדרון. ורק אני ופאולינה מבינות שהולכת להתרחש כאן לידה. מהרגע הזה מתחילות לתקוף אותי רעדות איומות, בלתי נשלטות, בהשפעת האפידורל. זה הולך ומתגבר, כנראה שכתוצאה מן ההתרגשות שאני נכנסת אליה. זה מכניס אותי ללחץ נוראי. אני בתחושה שהגעתי עד כאן בשליטה מלאה על הגוף שלי, עם המון כוחות ועכשיו, רגע לפני הדבר עצמו, אני לא בשליטה על הגוף שמפרכס ממש מרוב רעידות. פחד נורא שכך זה יהיה בלידה. יורם מתעורר, לא ממש מבין את זה כשהוא שומע על הפתיחה הנכספת. הוא הולך להביא כוס קפה. כשהוא חוזר, ההכנות של פאולינה בשיאן. אני מתחילה להרגיש את צירי הלחץ. יורם מלטף אותי, מחזיק אותי, מנחם אותי על הרעידות . ואז, פתאום- מתחילה האם ללדת, ליילד את עצמה... איזו חוויה מדהימה. אני יולדת מול מראה. פאולינה מולי, יורם מחזיק לי רגל אחת, אמא שלי תומכת בראש. אנחנו נותנים לפאולינה שמן שקדים והיא לא מפסיקה לעסות, לשמן, בתנועות של אומן. היא מתרגשת מאוד מהנוכחות של אימא שלי בלידה. אני מרגישה את הצירים עוד לפני המוניטור ומפקדת בגאון על המבצע הזה. אני אומרת: "זה מגיע" וכולם נדרכים, כל אחד תופס את מקומו ואני ל ו ח צ ת עד שמתפקעת הנשמה מתוך הרחם. יש שלווה מופלאה בחדר. מתחילים לראות את הראש של בוז'ום. בכל לחיצה קרחת היער המתוקה של ראשו מבצבצת יותר. יורם מלטף את ראשו. פאולינה עובדת במרץ אבל גם נותנת לי את המרחב שלי להיות המובילה של התהליך. היא מחמיאה לי כל הזמן וממתינה שאתן לה את הסימן הבא. ארבעתנו נדמים בעיני לצוות מדהים ומתואם להפליא. אנחנו נושמים ביחד. הרגע המדהים ביותר מבחינתי, החסד המופלא, הוא הרגע בו אני מתבוננת במראה, שבריר שנייה שחרוט בי כמו תמונת סטילס לעד, רואה את הראש של רישי- בוז'ום- אייליטו שלי מתבונן בי במראה, בין שתי הרגליים שלי. הגוף עוד בפנים אבל הנשמה כבר בחוץ. בשבריר השנייה הזה התחוללה הדרמה הגדולה של חיי, ההיכרות המעמיקה ביותר שערכתי אי פעם עם נשמה בעולם.וברגע הזה פאולינה מניחה את ידי על אייליטו ומאפשרת לי להוציא את גופו בעצמי, אני מיילדת את עצמי ופאולינה דואגת שזה יקרה בלי שום חתך. הוא בוכה כשהוא יוצא ומיד נרגע כשאני שמה אותו עלי. אני זוכרת שהופתעתי מכך שאני לא בוכה. כשדמיינתי את הרגע הזה תמיד דמיינתי בכי גדול של התרגשות. לא. אני כולי כולי כולי בתדהמה. כולי אייליטו עכשיו ואין בי מקום להתפרקות הבכי. אני חובקת אותו אלי ולא מוכנה להיפרד יותר לעולם. השעה 08:50 בבוקר יום ה', 17 ליולי ויש אייליטו אחד בעולם, 3 קילו ו- 790 גרם, יחיד ומיוחד, אהוב ליבי. חודשיים אחר כך יורם מזמין לי מסאג'. אני מספרת למסאג'יסט שהגב מפורק מהחזקת אייליטו על הידיים כל היום ומבקשת שיתמקד בזה. הוא מתחיל לעבוד ומגיע לגב התחתון. אני מתחילה לבכות ולא מבינה למה. כל תנועת עומק שלו מוציאה ממני עוד דמעות. הרחם שלי מתחיל לדבר איתי. בסערת האימהות, הגוף עוד לא התחיל "לפרק" את הלידה. עכשיו, במסאג' הזה, הרגשתי איך הוא נוגע לי במקומות שעדיין תפוסים משם, עדיין לא קיבלו את הנחמה והרגיעה שהזדקקו לה. הכתפיים שניתלו שעות על המוט עוד אוגרות בתוכן את המתח הזה. אני בוכה ומפרקת. זו הייתה החוויה של החיים שלי. לא הייתי משנה בה דבר. כל המפגשים שאירעו בה, שלי עם הכאב, עם יורם שלי, עם אימא, עם פאולינה. נפלאות הן דרכי האם. אייל שלי, תודה. בוא נמשיך להיוולד לנו, מדי פעם, בזיכרוננו. תוכן ההודעה: תגובות נוספות 8/1/2004  0:18 וואו... - שיר 8/1/2004  0:24 גליה יקרה - מקסים. - ג.ש 8/1/2004  0:29 מסע עולמי עם אייל, גליה ויורם - רותי קרני הורוביץ 8/1/2004  0:56 וואו! מזל טוב! - דניאלה 8/1/2004  5:27 גליה, הסיפור שלך ממש גרם לי לבכות מרוב התרגשות, כאליו היייתי שם איתך (ל"ת) - תמי אמא של ערבה ואלה 8/1/2004  7:10 וואו.וואו. וואו. - במבי 8/1/2004  7:58 סיפור מופלא. מזל טוב לכולכם!!! (ל"ת) - גליה של אלה 8/1/2004  8:1 מ-ד-ה-י-ם... - ורד של שחר 8/1/2004  8:4 תודה! - סיס 8/1/2004  8:23 סיפור מקסים ומרגש! - מיכל של איל 8/1/2004  8:24 גליה, את מדהימה! - נני 8/1/2004  8:37 גליה, נעתקו המילים מפי... סיפור מרתק ומרגש! הרבה מזל טוב! (ל"ת) - הריונית 8/1/2004  8:41 ואי ואי ואי, איזה סיפור לידה עוצמתי, מדהים, מרגש. (ל"ת) - נתנת 8/1/2004  8:43 מדהים, מזל טוב (ל"ת) - ריקי 8/1/2004  9:13 סיפור מדהים ומרגש - עידית 8/1/2004  9:18 איזו כתיבה יפה, לסיפור כל כך יפה - כלבובה 8/1/2004  9:23 מזל טוב גליה ! ו-@@OT לבמבי @@... - דג זהב 8/1/2004  9:39 נעתקו המילים מפי ורק הדמעות יורדות - לירון של שקד הדר ויערה 8/1/2004  9:47 אוי , איך שהסיפור שלך ריגש אותי .... - נוגה 8/1/2004  10:11 מתרגשת. אושר ונחת (ל"ת) - HILLA 8/1/2004  10:19 "...ילדת, את כבר יודעת שאת מסוגלת להכל" - רותי, מדהים! וגליה - - שירין 8/1/2004  10:48 כמה כמה מלא יופי. מילאת לי את היום ביופי. (ל"ת) - המדווחת 8/1/2004  10:58 גליה יקרה, מזל-טוב! - יעל.ש 8/1/2004  11:13 הגשם בחוץ והדמעות בפנים מתערבבים... איזה יופי של סיפור, איזו עוצמה - תודה! (ל"ת) - annat 8/1/2004  11:47 וואו. תודה על התגובות. איזה אושר על הבוקר - גליה 8/1/2004  14:58 סיפור מדהים - רותם 8/1/2004  18:21 גליה מדהימה ועוצמתית - אפרתי 8/1/2004  18:43 wow - ibi 8/1/2004  20:26 גליה, מבעד לדמעות- מדהים, מרגש וכתוב נפלא!!! (ל"ת) - מאיה של אופק ומעוף 8/1/2004  21:11 אוי, גליה... תודה (ל"ת) - הוטיקה 9/1/2004  0:25 איזה סיפור.... מדהים ומרגש כל כך. - חיה של שירי 9/1/2004  11:5 וואו! מדהים!! - דנה 10/1/2004  0:24 סיפור מדהים ! - גולדי

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש