פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי
 
20/8/2001 18:55 ענבל ל מאת:
לשפונזי קוראים עידן לוטם, וזה סיפור לידתו (כאורך הגלות, התנצלותי למי שמתייאש ופורש באמצע...)
כותרת:
קודם כל, הייתי רוצה לומר לכולכן תודה רבה על העידוד והתמיכה.זה מאד מאד
עזר לי תוך כדי הצירים, כשאבנר הקריא לי כל פעם את התגובות שלכן
שנוספו. ממש הרגשתי שכולכן שולחות אנרגיות חיוביות, עוטפות אותנו בדאגה
ובאהבה וברצון טוב. מאד ייתכן שזה תרם לשקט הנפשי שהיה לי, מה שהפתיע
אותי כשלעצמו, משום שהייתי בטוחה שאהיה מתוחה ודואגת. אז אפשר לומר
שהקהילה הזו שלנו היא בהחלט כלי רב עוצמה שאפשר להוציא ממנו הרבה טוב,
שאפשר להתחבר אליו ולקבל מה שצריכים מתי שצריכים, וזה מחמם את הלב.
תודה.

ועכשיו ללידה: ביום שישי אחה"צ התחילו כאבים אקראיים, סימנים של התחלה
של התחלה, לאחר שלקחתי את הכדורים ההומאופתיים מיום חמישי בערב. ליתר
ביטחון, צלצלתי לאילנה כדי לומר לה שיש סיכוי שהלידה תתרחש ביום-יומיים
הקרובים, כי רציתי לודא שהיא לא תכננה לרדת לאילת או משהו בסגנון. הרי חיכתה לנו נסיעה של כשעתיים עד אליה, והיינו חייבים לודא שהיא תהיה
בביתה בסוף הנסיעה הזו… היא הופתעה לשמוע שאני מצלצלת בתחילת שבוע 40 (ב-
39+2 ליתר דיוק), אך אישרה שהיא בבית ושהכל מבחינתה בסדר. הכאבים היו
לא סדירים ולא רציניים, מה שהעיד על אותו תהליך כמו בלידה הראשונה (אז
היו 48 שעות של צירים בבית).הגברתי את קצב הכדורים כדי להסדיר את
הצירים, אולי היתה התקדמות, אך לא מאד דרמטית ביממה הראשונה. בשבת
בבוקר אילנה צלצלה לבדוק מה קורה, כי הם רוצים לעשות נסיעה צפונה (קרוב
אלינו!). לפי תאור הכאבים היא אמרה שהלידה עוד לא קרובה, אך ליתר בטחון
היא תיקח איתה את ציוד הלידה הנייד, כך שאם יהיה צורך נוכל ללדת באיזור
חיפה. הפסקתי לקחת את הכדורים, כי כמובן העדפתי את הקליניקה, וכך עברה
לה השבת עם מיחושים שונים, אך לא רציניים; שכבתי רוב הזמן וצברתי כוח,
והכאבים לא מנעו ממני לישון.

בלילה שבין שבת לראשון הכאבים הסתדרו והתגברו, חיכיתי עד 6 בבוקר, ואז
הערתי את אבנר, נכנסתי להתקלח, ארזנו את כל הציוד, הערנו את שי ויצאנו
לקראת 7:30 לדרך. יום ראשון בבוקר. יהיו פקקים. לא נורא, מנסים לשמור
על אופטימיות. המתח קצת גובר. השארנו את שי אצל הסבים ומיד המשכנו,
מאלתרים עקיפות של הפקקים (בכפר סבא עברנו לכביש של הוד השרון, ומשם ועד
רמלה נסענו רצוף בלי להתקל אפילו בפקק אחד). אבנר מודה שהחלק הזה היה
הדבר היחיד שהלחיץ אותו, אך מקץ שעתיים כשהגענו, אפשר היה להירגע
ולהתרכז במשימה שלפנינו.
צלצלנו מהדרך לשושנה הדולה המלאכית, שמיהרה לבטל את כל פגישותיה
והתחייבויותיה לאותו היום כדי לבוא, ובסוף הערנו את אילנה באמצע הלילה
שלה (9 בבוקר). היא סלחה לנו.
למרבה הפלא, הנסיעה עברה עלי בהתגברות מוצלחת על הצירים. מה שהכי הקל
היה לנשום הכי עמוק שאפשר, לאט לאט, תוך כדי הציר, ולהרגיש את כל הבטן
הכדורית מתמלאת באויר ונהיית נפוחה וקלה כמו בלון הליום. התחושה שהיא
קלה כמו נוצה הקלה מאד את הכאב. גם נשיפות איטיות, מבט ממושך על השעון
ושיחות בסלולרי היו הסחות-דעת מוצלחות.
הגענו לישרש, פרקנו ציוד והתמקמנו, התחברנו עם הלפ-טופ, שמנו מוסיקה.
טה-טה-טאאאם. לט ת'ה שואו בגין. בדיקה ראשונה: 3 ס"מ, צואר רך ו50%
מחוק. בדופלר הדופק חזק ויציב. טוב ויפה.

לאורך כל זמן הלידה, הצירים היו לחלוטין בלתי סדירים. ניסינו לתזמן
אותם, והדפוס היה משונה ביותר: הפסקות של 12-11 דקות, או חצי ציר
(באורכו ובעוצמתו) אחרי 6-5 דקות, או זוגות של צירים צמודים. מטורף.
אבל מה אכפת לי? הלידה התקדמה, וכך גם היה מעניין יותר: איפה יתפוס
אותי הציר הבא? באיזו תנוחה? זזתי הרבה, קצת לרקוד, קצת נענועי-אגן,
לפעמים כריעה, לפעמים הישענות על המיטה או השולחן. לגוון. הנשימות היו
הדבר החשוב, ועזרו לי לשרוד מרגע לרגע. זה כל מה שחשבתי בזמן הציר: לא
מה שהיה, לא כמה עוד יהיו, רק לשרוד עוד רגע, עוד שניה, זה כל מה שנדרש
ממני. לנשום מעכשיו לשניה הבאה, וזה הכל. לא מסובך מדי, נכון? וזה
עבד. גם לדמיין גל מאד גבוה שאני מרחפת ומחליקה מעליו, גולשת ולא שוקעת
היה יעיל.
הזמן חלף לו בנעימים, בשיחות עם שושנה, עם הפסקות לנשימות ולהישענות
עליה בזמן הצירים.
שימח אותי שאף לא לרגע אחד הרגשתי שזה מעבר ליכולתי, שאני לא יכולה לשאת
את הכאבים, שאני מאוכזבת מיכולת ההתמודדות שלי. ושתבינו, זה הדבר שהכי
הפחיד אותי. ידעתי שלכל השאר אחראית אילנה, אני רק צריכה לא להישבר
מהכאבים. ואני מה-זה לא גיבורה במה שנוגע לכאבים. אז בנות, אם אני
הצלחתי לעבור את זה, כל אחת יכולה. באמת. כמובן שמדובר על 7 שעות
כואבות ולא 30. אין לי מושג איך הייתי מחזיקה מעמד זמן ארוך באמת, אבל
נראה לי שהייתי יכולה למשוך עוד ולא להישבר. זה כנראה תלוי הרבה בתחושה
הסובייקטיבית: אני נמצאת היכן שרציתי, עושה מה שטוב לי, עוזרים לי בכל
דבר, יש לי פרטיות, אני תומכת בעצמי. זה מעגל שמזין את עצמו ומשפר את יכולת ההתמודדות.

בשעה 1:30 בצהריים שוב בדיקה. כמעט 5 ס"מ. מאכזב מעט: רק 2 ס"מ ב- 4
וחצי שעות ?! אל ייאוש. דיווח של אילנה בפורום, ועוד שטף תגובות
מעודדות מכן. איזה כיף. כולם מחזיקים לי אצבעות. אני לא לבד
בהתמודדות הזו. אילנה מציעה לי להיכנס למקלחת ולהפנות את זרם המים אל
המקום שכואב בציר (אצלי זה רק בבטן התחתונה, מצד לצד בצורת סמיילי. גם
כן סמל מעודד!). הטוש באמת עוזר ומעמעם את הכאב בציר. ב-2:30 בדיקה
אחרונה, כמעט 5 וחצי ס"מ, ואפשר למלא את האמבטיה.
המים נעימים, אני שוכבת בהם ללא תנועה, מעדיפה לא להפעיל את הג'קוזי:
בזמן ציר כל תנועה במים מוסיפה לכאב. אני רק מחזיקה לשושנה את היד
ונושמת איתה. נרדמת בין הצירים. הם במרווחים (עדיין לא קבועים, ולפעמים בזוגות) של 5-4-3 דקות, וכבר די כואבים. לנשום-לנשום, לשרוד עןד
רגע-לשרוד. משנה תנוחה: יושבת במים, נשענת עם הראש על כף ידו של אבנר,
מחזיקה לשושנה את היד. בשלב הזה אילנה מגיעה מהבית בלי שקראנו לה –
הרגישה שזה הזמן להגיע. דופלר אחרון בתוך המים והדופק נשמע חזק וברור.
אני מרגישה שאולי הגיע הזמן ללחוץ, אבל שאני עוצרת משהו – כנראה יש לי
פיפי וצריך למהר לשירותים. הרי לא אוכל ללחוץ כשאני עוצרת שתן, ולעשות
פיפי בבריכה??? כבר עברנו את הגיל…

עוד שני צירים כואבים עד שבכוחות משותפים מצליחים להוציא אותי מהמים,
ואכן היה הרבה פיפי. עוד כמה צירים כואבים מאד על האסלה, אבל צריך מהר
להיכנס חזרה למים, שם אני מרגישה הכי בטוחה ושלווה. לא כדאי הרי ללדת
באסלה!!! וזה כבר קרוב! קרוב!!!

מקסימום הקולניות שהגעתי אליה (זה היה בשלב הזה) היה קריאות-כאב בעוצמה
לא גבוהה מדי, כלומר לא ניסיתי להחניק את מה שיוצא מהפה בגלל הכאב, אבל
לא צרחתי, וזה עודד אותי גם-כן: כנראה שלא אאבד שליטה לגמרי, ואני רוצה
הרי להיות נוכחת בלידה, ולא באופסייד.

אבנר, שהתבקש מבעוד מועד ללבוש בגד-ים (ומאז כל פעם שהוא לובש אותו הוא
נכנס מחדש לג'קוזי של אילנה; בגד-הים הזה כבר לא ייזרק לעולם), נכנס
והתיישב ב"מושב" הג'קוזי מאחורי.
אני, כל מה שהצלחתי להגיד בשלב הזה היה "קקי קקי קקי", בתקוה שלפחות
אילנה תבין אותי ולא תחשוב שאני באמת רוצה לעשות קקי, אלא שאני רוצה
לומר שהגיע הזמן ללחוץ ואין לי כוח להגיד "אני רוצה עכשיו ללחוץ". אילנה הנחתה אותי איך להישען לאחור (במקום לפנים כמו שעשיתי לפני
שיצאתי מהמים) כדי שגם היא תוכל לראות מה קורה. וזהו, שיחררתי את כל
המושכות. אבנר החזיק אותי בתוך המים על ידיו, כשחצי גופי התחתון משוחרר
ומרחף במים, מוכן למשימה האחרונה.
צירי הלחץ כאבו (בניגוד למה שזכרתי מהלידה הראשונה, שם כנראה שאריות
האפידורל הקהו את הכאב), אז היה צורך להתמודד גם עם כאב וגם עם מאמץ
הלחיצה, אבל הייתי אופטימית לחלוטין. ידעתי ש-33 ס"מ באפי-נו יאפשרו לי
להוציא אותו כמעט חלק (לא סיפרתי קודם שעוד בלילה שבין שבת לראשון, בין
הכאבים, הרבצתי אימון אחרון עם האפי-נו; הייתי נחושה שהחלק הזה יעבור
בהצלחה ויהי-מה. לא לחינם עבדתי כך! ואכן, 33 ס"מ גם באותו לילה נתנו
לי עוד חיזוק לביטחון) ידעתי גם שהתינוק גדול, אך סמכתי על אילנה בכל
מה שנוגע לכתפיים שלו, אז ידעתי שהכל יהיה מאחורינו תוך זמן קצר.

היו 3 צירי לחץ. בכל ציר לחצתי 4-3 לחיצות. שושנה החזיקה מראה במים
בשביל אבנר. היא היתה קטנה מכדי שגם אני אראה, וגם הייתי קצת עסוקה
בלמחוץ לאבנר את היד בעיניים עצומות, כך שלא התעקשתי על מראה גם
בשבילי… הם עודדו אותי בכל לחיצה שזה מתקדם ושזה נהדר, ולמרות שלא ראיתי
שמתקדם משהו, פשוט האמנתי להם והמשכתי ללחוץ.
בציר הראשון או השני פקעו המים, והם היו רק טיפונת עכורים.
בתחילת הציר השלישי הרגשתי סוף-סוף את הגוש הענקי של הראש שלו יוצא
מהפתח, במאמץ אך בצורה טובה, ללא טראומה לפרינאום. הפסקה קטנה בלחיצה
לצורך שחרור הכתפיים ע"י אילנה, ואז הציר כמעט נגמר. אבל לא רציתי לותר
ולחכות לציר הבא, אז תפסתי את שארית השוונג ולחצתי עד כלות הנשימה, וזהו הוא היה כולו מחוץ לגופי. פשוט לא ייאמן לא ייאמן שעשינו את זה, שזו
הייתי אני שם בסרט הזה, ולא מישהי אחרת. לא יכולתי להאמין שהיה כמו
שרציתי, שלא התפקשש, שלא היינו צריכים לנסוע לבית-חולים, שלא היו
אכזבות, שכולנו שלמים ובריאים.

אילנה הוציאה אותו מהמים ושמה אותו עלי. הוא מחה ובכה. טוב, הוא עוד לא
הכיר אותי ואת צמד היתרונות שאני מסתובבת איתם בשבילו. הוא היה אפור-
כחלחל, ולאט-לאט השתנה צבעו לורדרד. להפתעתי הוא היה כהה-שיער (שי יצא
בלונדי-ג'ינג'י מהשניה הראשונה) ולא דמה לשי בכלל (הייתי בטוחה שייצא
העתק שלו, לא יודעת למה). הוא היה חמוד ורגוע מהרגע הראשון (אחרי שנרגע
מהבכי הראשון שלו). היו לו קפלים של שומן בידיים, ללא ורניקס כמעט
לגמרי, והוא ישר עשה עלי פיפי, שאדע מי כאן הבוס.

עזרו לי לצאת למיטה כדי להוציא את השיליה לא באמבטיה, והיא יצאה ללא שום
קושי מיד. ענקית וכבדה, וחבל הטבור היה עבה מאד. (אילנה הוציאה מזרק
של דם מחבל הטבור בשביל בדיקת ה-G6PD, ובאסף הרופא הסכימו להשתמש בזה
במקום לדקור אותו).
יניקה מידית בעזרתה המומחית של אילנה, ואח"כ כמה שעות של נמנום וערות של
שנינו עד הערב, במהלכן שוב התחברנו לפורום וחיממנו את ליבנו באיחולים
שלכן, וגם שלחנו תודה ראשונה (רותי, כך זה כשיש בעל+לפ-טופ, אפשר להתחבר
גם מיד לאחר הלידה, וזה אפילו כיף!). לקום להתקלח אחרי כמה שעות היה
מאד קשה – הגוף הקשיש שלי השתגע, פתאום לקחו את הקונטרה מקדימה, אז הגב
איבד את הצפון. הכרית הגדולה נעלמה, אז שרירי רצפת הפופיק התחרפנו.
בקיצור, להתקלח לקח כמעט כמו ללדת.

ארוחת ערב טעימה בשבילנו היתה כלולה בעיסקה, ושפונזי ישן מ-1:30 בלילה
עד 9 בבוקר. הלילה הארוך האחרון לעוד הרבה זמן, כמו שאילנה אומרת.
נשארנו אצל אילנה עד למחרת בצהריים, היא עשתה לו אמבטיית שמש ראשונה
למניעת צהבת, התארגנו בנחת ליציאה חזרה לעולם החיצון ונסענו דרך אסף
הרופא (בכל זאת, כמעט 1400 ש"ח, וזה לא הולך ברגל). היינו שם 3 שעות,
רוב הזמן הזה במילוי טפסים ("נולד בשעה 16:15 לדבריהם", "קיבל ויטמין K
לדבריהם", "נולד במשקל 4.050 לדבריהם") והמתנות לרופאים, תוך הרגשה של
מזל גדול שלא עברנו שוב בבית-חרושת לתינוקות. לבוא מלידת בית למקום בו
כל רופא או אחות יכולים להיכנס באמצע כל לידה שבא להם, בו הכל פתוח לכל
ואין פרטיות ואף אחד לא חושב שיש בזה בעיה, שבו יש אמבטיה אבל אין
מיילדת שתקבל בה לידה (ובאסף הרופא המצב עוד יחסית סביר), מה אני אגיד
לכם? שמחנו להיות הפעם מהצד השני של המיתרס. לעומת זאת, שמחנו למצוא
שם נוהל (מודפס!!) של קבלת לידת בית. אילנה הצליחה לחנך אותם יפה, כל
הכבוד לה!

טוב, נראה שכיסיתי את רוב ארועי הלידה החשובים. היה לי חשוב לתעד גם עבור עצמי, לפני שהחויה מיטשטשת.

אכן לידה מהסרטים – אך מהסרטים של ערוץ 8, ולא משל ערוץ 4!


תוכן ההודעה:


תגובות נוספות
20/8/2001  19:20 שוב המון מזל טוב לך, ענבל, לאבנר, לשי ולעידן-שפונזי הקטן. שתדעו הרבה ימים יפים שכאלה - ל"ת - איריס הדס
20/8/2001  20:56 ענבל... - ריש
20/8/2001  21:5 המון מזל טוב ותודה על הסיפור האופטימי והמרגש - דיאנה
20/8/2001  21:13 וואו היה שווה לחכות לסיפור!! שוב מזל טוב! ל"ת - תותשדה
20/8/2001  21:21 הי ענבל, זה נקרא עוד יותר טוב משנשמע... שוב מזל-טוב, ולילה טוב, גם! (ל"ת) - ענת ב
20/8/2001  21:44 ענבל.... מ ד ה י ם!!!!! - עדה
20/8/2001  22:2 ממש מעורר קנאה. הרבה הרבה מזל טוב - ענת_AB
20/8/2001  22:3 וואו, נשמע חלומי.......... המון מזל-טוב - שירלי
20/8/2001  22:3 וואו, נשמע חלומי.......... המון מזל-טוב - שירלי
20/8/2001  22:54 יש מקום לעוד וואו אחד? ושוב מזל טוב והמון אושר. ל"ת - רויטל
20/8/2001  22:54 יש מקום לעוד וואו אחד? ושוב מזל טוב והמון אושר. ל"ת - רויטל
20/8/2001  23:24 הצצתי וחגגתי! מזל טוב!!! - מיכל ג.
20/8/2001  23:33 ענבל יקרה מאד - רותי קרני הורוביץ
20/8/2001  23:44 יופי של סיפור ענבל! הרבה הנאה משפונזי=עידן!!! ל"ת - טובה קראוזה - דיאטנית קלינית
21/8/2001  6:25 מלאן ת'אלפים מזל טוב, הרבה בריאות ונחת! - כרמית.שד
21/8/2001  8:4 ענבל מזל טוב ותודה.... - דפנה*
21/8/2001  9:21 רותי היקרה, למה הקיפוח של לידות בית החולים? - דיאנה
21/8/2001  9:35 דיאנה יקרה, נכון ותודה - רותי קרני הורוביץ
21/8/2001  12:9 בעניין כמה מהלך הלידה תלוי ביולדת? - ליסה
21/8/2001  13:12 ליסה, זה נכון אבל זה לא תמיד עוזר - דיאנה
21/8/2001  21:38 שוב תודה לכולכן על האיחולים והמחמאות! עוד כמה פרטים קטנים, ותשובות לרותי ולריש: - ענבל ל
21/8/2001  23:3 עוד שאלה.... - ריש
22/8/2001  0:57 ריש, כן המדובר בחומר קריאה, והנה הנתיב - ענבל ל
23/8/2001  0:32 Hey Inbal, great story of a great birth. You told it like it was!! Kol Hacavod ל"ת - Ilana Shemesh, natural midwife
23/8/2001  3:24 מזל טוב והרבה אושר! (ל"ת) - ענבר
23/8/2001  18:52 מזל טוב - סבתא אילנה


   
 

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש