אושרית בת החמש לא סבלה מבעיות שיניים רבות. למען האמת, לאושרית היתה שן אחת ויחידה, שדרשה טיפול, ואפילו לא מסובך מדי. לאושרית היו כמה סתימות בפה, ואפילו כתר אחד, כך שגם נסיון בטיפול היה. אבל משום מה, אושרית הצליחה לגרום לשמונה רופאים להרים ידיים ולא לטפל בשן האחת האחרונה שנזקקה לטיפול. אושרית ואמה הגיעו אלי ומכוון שהוזהרתי מראש, גם הקציתי להם די זמן בנחת, אחרונות במרפאה. בכל זאת, מקום תשיעי מכובד בשורת הקולגות! אושרית סרבה לדבר איתי ולענות לשאלותי, כולל בחירת צורת הבלון המועדפת. בחרתי בעצמי. אמא נראתה מתוחה ומתורגלת. אני, למען האמת, די שכחתי במה מדובר, ולכן קיבלתי את שתיהן בנחת ושלוה. מצויידת בצמיד הבלון החדש, התיישבה אושרית עם אמה על הכיסא וסרבה לפתוח את הפה. נאלצתי לפתוח את פיה, ובאמת ראיתי שן אחת שזקוקה לכתר. לא אסון בכלל. בכל זאת, צריך לצלם. אושרית החלה להאבק. שאלתי אותה, אם תרצה שאמא תשאר איתה בחדר בזמן הצילום. אושרית מתעלמת. עניתי, שנראה לי שכן! אמא תישאר. אמא מביטה בי במבט עגום. היא כבר עברה את הסיטואציה הזו כמה פעמים. אושרית משתוללת, אמא עצובה, ובזה נגמר הטיפול. לבקשתי, יצאה אמא מהחדר. אושרית המשיכה לצרוח ולהשתולל כדבעי. מתורגלת כהלכה.אנה מנסה להחזיק אותה, אני מנסה. שום דבר. אושרית מצליחה לבעוט לי בראש. אנה, שתכננה לסיים את עבודתה עמי ולקפוץ למכון הכושר, משנה את התכניות ויושבת לשמור על הרגליים הסוררות. אני מחזיקה חזק בידיה של אושרית ומחכה שתחדל מלהשתולל. לא עונה ולא מדברת. המבט משתנה. פתאום ראיתי שבמקום מבט מתורגל, מופיע מבט מתעניין. הפעם המשחק שונה! נראה שפתאום ירדה ההבנה, כי אינני מתכוונת לוותר. צילום אחד לא צלח (הפה נפתח). השני כבר היה בנוכחות צמודה של אמא (בהזמנתי, לבקשתה של הפציאנטית הצעירה) והטיפול עצמו עבר בקלות. אנה ביטלה את האימון המתוכנן בחדר הכושר וישבה לנוח. נירית, עליה סיפרתי כאן סיפור דומה, http://www.leida.co.il/message.asp?qt=53342 הגיעה למרפאה לבקשתי, התישבה בשקט, עברה טיפול שורש בלא הנד עפעף ולא הבינה, מדוע פקידות, סייעות ורופאים, הגיעו לחדר להציץ. בסך הכל טיפול שורש די רגיל... היא קיבלה שתי מתנות (הגיע לה!) וסיימה טיפול.
|
תוכן ההודעה:
|