|
8/2/2001 16:36
|
מאיה
|
מאת:
|
סיפור הלידה שלי
|
כותרת:
|
הי כולן!
קצת יותר משבוע לא נכנסתי לפורום - ואני רואה שיש הרבה חדשות, אז - ברוכות הבאות. ילדתי בשבוע שעבר, כמו שכבר דיווח לכן טל (בעלי). המון תודה על הברכות! הבטחתי לספר איך היה, אז הנה: (טל הקדים אותי ודיווח על הלידה כ"טבעית ונהדרת", וצדק. אני שמחה שהוא השאיר לי לספר את הסיפור כולו.)
ביום שישי, ה-2.2, התעוררתי בשעה 3:30, עם דחף חזק ללכת לשירותים. אפילו קצת כואב. בהתחשב בעובדה שבארוחת הערב חגגנו אירוע משפחתי בארוחה בשרית ענקית וכבדה, לא חשבתי לרגע שמדובר בצירים.
לאחר כעשרים דקות, שבמהלכן צעדתי מנומנת לכיוון השירותים, קלטתי שהבטן מתקשה מדי פעם, במקביל לכאב הלוחץ בגב. אני מודה שלקח לי כמה שניות לקלוט שאולי זה זה. בכל פעם שבתי למיטה, מאוכזבת מחוסר התוצאות בשירותים ומשכנעת את עצמי שוב ושוב שלא יכול להיות שזה זה. אחרי כמה פעמים כאלו - הערתי את טל. בדקנו הפרשי זמנים, וראינו שיש סדר בהופעת הכאבים וההתקשויות: כל 10-15 דקות. החלטנו לחכות ולמתוח את הזמן כמה שיותר בבית. צעדנו בכל החדרים, נשמנו, עשינו קולות (כמו שאיריס לימדה, מה שמאד עזר) והתמודדנו עם כל ציר בזמנו. בערך ב-7:00, גיליתי שהפקק הרירי השתחרר. לא ידעתי להעריך אם זו כמות קטנה של דם או לא, אבל גם לא רציתי למהר לבית-החולים. בירור קצר הביא אותנו להחלטה להישאר בבית.
בשלב מסוים החלטנו לצאת לסיבוב בחוץ. אנחנו גרים לא רחוק מטיילת תל-אביב, וזה נראה לנו יעד לא רע בכלל. הלכנו דרך הרחובות הקטנים של תל-אביב, עוצרים בכל ציר, נושמים עמוק, אני נתלית על טל ומסובבת את האגן - עוד טיפ חשוב להקלה. בין ציר לציר המשכנו ללכת, מדברים על מה עומד לקרות לנו (שנינו לא ממש קלטנו...) משחזרים מה למדנו בקורס, ומה יכול לעזור בהקלה על הכאב. טל מדד זמנים. אני רק ציינתי: "הנה זה מתחיל", "הנה זה נגמר". הגענו לטיילת. גילינו שהצירים מופיעים כל 5 דקות, ואורכים כמעט דקה. החלטנו לחזור הביתה. החשש היה בעיקר מירידת מים באמצע תל-אביב, ששובתת, כזכור, מאיסוף זבל...
בבית טל הציע להיכנס למקלחת. מים חמים על הבטן הם הברכה הכי גדולה ליולדת, לדעתי. הם מרפים את השרירים וממש מקלים על הכאב. הצירים עצמם, דרך אגב כאבו פחות ממה שחשבתי שיכאבו. לא רציתי להגיע לבי"ח עם פתיחה קטנה מדי, ולכן חיכיתי שהכאב יהיה בלתי נסבל, או - ירידת מים. זו לא אחרה לבוא, ובשעה 10:20, בעודי ישובה באמבטיה - הרגשתי "פלופ" בבטן התחתונה - והמים ירדו. זהו זה. החלטנו לצאת.
הגענו למיון נשים (באיכילוב) ב-10:45. קיבלה אותי אחות (קצת אנטיפתית, אבל למי אכפת), חיברה אותי למוניטור ובדקה פתיחה: "יש לך פתיחה של 6". זה היה הרבה יותר ממה שקיוויתי לשמוע. המחשבה הראשונה שהיתה לי: "אם אלו הצירים של 6 ס"מ, אפשר לעבור את זה". בגלל שהיתה לי ירידת מים, לא הורשיתי לעלות ברגל לחדר לידה כפי שביקשתי.
בחדר לידה פגשתי את המיילדת שלי. בחורה צעירה, שהלכה איתי עד הסוף במה שרציתי. היא לא חיברה אותי לעירוי, לא ביקשה בדיקת רופא, ופשוט נתנה לי ללדת. היא התעקשה רק על החוקן, והאמת היא, שגם זה לא היה נורא כל-כך. היא שמחה לשמוע שאני לא רוצה אפידורל (עדיין...) והציעה לי, למרות ירידת המים, לרדת מהמיטה, להסתובב בחדר, לנשום, והכי מהכל: מקלחת. את הרעיון האחרון לקחתי בשתי ידיים, ואת השעה הבאה ביליתי תחת ברז מים זורמים חמים. היא הבטיחה שיותר כואב מזה כבר לא יהיה, וזה עודד אותי להמשיך. חזרתי למיטה, מוניטור ובדיקה: "מדהים! פשוט מדהים!" היא ציינה "את בפתיחה גמורה". אני חושבת שזה הימם אותי לגמרי. לא ציפיתי שזה יהיה כל-כך מהר, ושכבר מתחיל שלב הלחיצות.
הצירים הבאים היו אחד אחרי השני, עם הפסקות קצרות. הלחיצות עזרו לי לשחרר את הציר, מה שעשה את הצירים האלו להרבה פחות כואבים. את הכוחות שעוברים בגוף בזמן הלחיצות, קשה להסביר. זו חוויה מדהימה בעוצמה שלה, בכוח שלה, אין דרך להעביר את זה במילים. טל החזיק אותי, לוחץ איתי, מעודד, נושם, יולד.
לא הרגשתי את הזמן עובר - אבל לאחר 50 דקות, בשעה 12:55 יצא איתי לאוויר העולם. הניחו אותו עליי, כולו סגול, עטוף ורניקס, ומחפש... נתתי לו לינוק, מה שלא הלך על ההתחלה, וביקשתי לוותר על הפיטוצין. המיילדת אמרה שתבדוק, ואם לא יהיה צורך - לא אקבל. חצי שעה עברה לנו יחד, וכשהיא חזרה, גילתה שהרחם מכווץ יפה ואפשר לוותר גם על תענוג הפיטוצין :-).
טיפים קטנים למי שעומדת לעבור את זה: ללכת, ללכת, ללכת! זה מרגיע את הכאב, ומעלה את תכיפות הצירים. מים חמים - כבר אמרתי. בעיניי, כדאי להתייחס לכל ציר בנפרד, ולא לחשוב כבר על הבאים בתור. כל ציר שעובר - כבר לא יחזור. זה עוזר לעבור אותם. לגבי האפידורל - לא החלטתי מראש שאני לא רוצה בשום אופן, אבל ידעתי שחשוב לי לנסות. פחדתי בעיקר מסיבוכים בלידה שיכולים לנבוע מעצם הישארותי במיטה בגלל האפידורל. טל הציע לי, עוד במהלך ההריון, רעיון שעזר לי תוך כדי הצירים: לא להחליט על אפידורל בזמן שכואב. תוך כדי הכאב - זה נראה קשה, אבל בין ציר לציר, כשהגוף רגוע, זה נראה אפשרי ואפילו פשוט. במהלך הלידה, כשאמרתי שאני לא יודעת אם אני יכולה להמשיך עם הכאבים הוא הזכיר לי: לא מחליטים בזמן ציר. הוא צדק.
ועוד דבר קטן: עניין החתך. נושא כאוב אצל כולנו, אני חושבת. למרות עיסוי פרינאום אינטנסיבי בן חודשיים (3 פעמים בשבוע, ובשבועיים האחרונים-כל יום), המיילדת לא הצליחה להימנע ממנו. אני בטוחה שאפשר היה להימנע, אילו היינו מעסים את המקום תוך כדי הלידה. הבעיה היתה, שלא הסכמתי לשכב במיטה, הייתי חייבת להסתובב, ואילו בזמן ציר - לא יכולתי לשאת כל מגע. טל רצה לעסות לי את הגב, את הרגליים, לנסות נקודות שיאצו שלמדנו להקל על הכאב - ואני פשוט לא נתתי לו לגעת בי. מלבד זה - היות ומדובר בבית חולים ולא בלידה פרטית, המיילדת אחראית על יולדת נוספת, ולכן - לא יכולה להיות איתי כל הזמן, ולעסות. על החתך והתפרים הייתי מוותרת ועוד איך. לכן, אני מקווה לשכור מישהי בלידה הבאה שתיילד אותי ללא חתך. חבל לסבול את הכאבים בבית, אחרי הלידה, כשאפשר לוותר גם על זה.
עבר שבוע מאז, ואנחנו נהנים מכל רגע איתו. הוא רגוע, שקט, יונק ונהדר. אנחנו מאוהבים.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
