|
12/7/2002 7:21
|
זהר
|
מאת:
|
סיפור בואו לעולם של יואב - ארוך בטירוף ! סיפור ההנקה הארוך לא פחות יגיע נפרד...
|
כותרת:
|
סיפור בואו לעולם של יואב
יואב, ילד שלי, בכורי –
הרינו אותך ביום הנישואין הראשון שלנו, של אבא ושלי.
לא יכולתי לחכות לאיחור במחזור שיגיע כבר, והוא הגיע, והמקלון (השני) היה בעליל חיובי...
המסע החל.
ההריון איתך היה תקופה קסומה וגדושה חוויות לנו, הוריך. היו בדיקות ודאגות וחששות – בסקירה המוקדמת התברר שיש לך עורק אחד בלבד בחבל הטבור (כן קטני, נהוג שיש שניים...). וכמובן דאגנו ורצנו לעוד רופא ועוד בדיקה עד ששכנעת אותנו שאתה בסדר גמור, כמובן.
בשלב הזה של ההריון תכננו ללדת אותך בבית, וכבר היתה לנו מיילדת והתרגשנו מאוד לחשוב שנביא אותך לעולם בביתנו, בבריכת הלידה, בשלווה וברוך. אך אז התגלתה אצלי סכרת הריונית, וההריון לא היה עוד הריון "בסיכון נמוך" כמו שאומרים הרופאים, וחלום הלידה בבית נגוז.
הייתי מאוד עצובה, אבל לאחר זמן הבנתי שכך צריך להיות, ואתה בחרת לבוא לעולם בבית-חולים.
התחלנו לחפש בית-חולים שיהיה ידידותי לתוכניות הלידה שלנו – רצינו בשבילך לידה רכה ואמא שלמה שתוכל לטפל בך אחרי שתיוולד... וכמובן בית-חולים ידידותי לילוד כדי שתעבור כמה שפחות הצקות לאחר הלידה – עקב מעמדך כ"ילוד לאם סכרתית".
כל ההריון שמרתי מכל משמר על הסכרת שתהיה מאוזנת כדי לשמור עליך חזק חזק ולהגיע מאוזנים ללידה. לאט לאט הגיע לו החודש התשיעי, הארוך ארוך, וכבר חיכינו מאוד ללידה. חלק מהחשש היה מזירוז הלידה, מאחר והרופאים אינם מחבבים במצב של סכרת לעבור את השבוע הארבעים, כך שהייתי מאוד מודאגת שמא תתחיל הלידה באופן לא טבעי ואגרסיבי, וקיוויתי מאוד ללדת בזמן. בינתיים ניסינו, אבא ואני, לעזור לעניינים להתקדם – אתה יודע - סקס, עיסוי פטמות – נו, עכשיו כשאתה כבר גדול אתה יודע בעצמך הכל...
כל הזמן היינו בקשר עם אביגיל המיילדת שבחרנו מ"לניאדו". בתחילת השבוע הארבעים אביגיל הציעה לקחת שמן קיק ולראות אם העסק זז. ביום שני 24/6/02 היינו בבוקר במוניטור בקופת-חולים ואז חזרתי הביתה והתחלתי לשתות שמן קיק. אחרי הפעם השלישית, בדיוק כשסיימתי לקטר לאביגיל ש"זה לא עושה כלום" – מצאתי עצמי בשירותים עם שלשול די עצבני. אחרי כמה בילויים בשירותים נכנסתי למיטה לנוח ובשיפולי הבטן התחלתי לחוש במה שנדמה היה לי שאולי הינו כאבי מחזור קלילים. זה היה בצהריים ולאט לאט התחוור לי שאלו באמת "כאבי מחזור שבאים והולכים", כמו שמספרים... אבל מה ? – לא כואב.
אבא היה במבחן באוניברסיטה ואתה כאילו חיכית לו – כי כשהוא הגיע בסביבות 18:00, היה כבר די ברור שהחגיגה התחילה. הודעתי לנירית וליהודית, כשבשלב ההוא עדיין לא ידעתי למי מהן אקרא, אם בכלל, ושתיהן אמרו שהן ממתינות לקריאתנו. בינתיים הגיעו חברים וישבנו יחד בסלון, וצחקנו, וכל הזמן חשבתי עליך, איזו דרך ארוכה יש לך לעבור.
לאט לאט התחילו הצירים להתגבר. נירית התקשרה ואמרה שלא יכולה להירדם ושהיא מגיעה. היא הגיעה ועשינו ממש מסיבה – אבא ואני ויעל ונירית, נרות דולקים בכל הבית, מוזיקה ואווירה ממש חגיגית. מתישהוא יעל הלכה – זה היה אחרי שעות בהן הפקק הרירי יורד, ואחר-כך התברר שגם מי השפיר טפטפו להם ביחד איתו. לא היתה ירידת מים דרמטית בכלל. רק טפטוף עם ריח של זרע, שעד שאביגיל לא פסקה – "זה המים!" – לא היינו בכלל סגורים על זה. בינתיים פרסנו את הפוטון בסלון והצירים התחילו לכאוב. אבא הלך קצת לישון ולאסוף כוחות, ונירית ואני ניסינו לתזמן את הצירים. הם לא היו סדירים, אבל כבר כאבו, ולא ישנתי כל הלילה.
מוקדם בבוקר התקשרה אביגיל, שחיכתה כל הלילה לשמוע מאיתנו, ואני עדיין רציתי להישאר בבית. עשינו מסיבת ריקודים עם הדיסק שאבא הכין לנו ללידה, ואבא תזמן צירים – הם היו כל כמה דקות, אבל לא מספיק סדירים, ובכל פעם שאבא ונירית דיברו על ללכת לבית-חולים המרווח ביניהם גדל. אני מאוד פחדתי להגיע לבית-חולים, וכנראה שהחזקתי את התהליך חזק חזק.
בסביבות 11:00 החלטנו בכל זאת לנסוע ל"לניאדו". הנסיעה היתה די קשה – לקבל צירים בישיבה, מוגבלת בתנועה, היה מאוד קשה. אבא נסע ממש מהר ונירית באסרטיביות רבה אחריו. הגענו ל"לניאדו" ואני נכנסתי מחוברת ל"טנס", ומייד בקבלה ביקשתי שיקראו לאביגיל. מסתבר שאביגיל סיכמה עם מיילדת אחרת, רונית, שתבדוק אותי ותגיד אם אני בלידה, כדי שאביגיל תדע אם לבוא. רונית היתה מדהימה, הסכימה לעשות לי מוניטור בעמידה, עזרה לי בעיסוי הגב התחתון בצירים, הסבירה את כל מעשיה. בינתיים נכנסה לחדר שרה, מיילדת נוספת שהיא כמו משפחה שלנו – החיבוק של שרה הלך איתי אחר-כך לאורך השעות הארוכות של הלידה. למחרת היא סיפרה לי שגם היא קיבלה מהחיבוק שלנו מתנה גדולה, אבל זה לסיפור אחר.
כולם סביבי התרגשו מאיך שאני מתמודדת עם הצירים, ואני פשוט צללתי עם עצמי, מתפעלת את ה"טנס", שדי עזר בשלבים האלו, נושמת עם אבא ביחד, מניעה הרבה את האגן, ומשמיעה הרבה קולות נמוכים שמאוד עזרו.
אבא היה איתי כל הזמן. מחבק ונושם ואוהב. נירית לחצה לי על נקודות ברגליים ושרה לגב שלי בקולות נמוכים.
רונית ביקשה שאעלה על המיטה כדי לבדוק אותי, ובשמחה אמיתית היא הודיעה, "וואו ! איזו עבודה יפה עשיתם בבית !". הפתיחה ארבעה ס"מ, המחיקה כמעט מלאה, ראש ב"ספינה מינוס שתיים" – יופי של התחלה.
אגב, כל הזמן הערכות המשקל שנתנו לך היו גבוהות. גם באולטראסאונד וגם בבדיקות הידניות כולם אמרו "גדול ! לפחות 3.400" – לכשתיוולד קטנטן - 2.860 - אביגיל ואני ואבא נצחק כל-כך...
טוב, אביגיל בהחלט הגיעה, לאחר הבדיקה המצוינת שבה פתחנו את הלידה בבית-החולים. מייד העבירה אותנו לחדר במחלקת יולדות, שיהיה אחר-כך החדר הפרטי שלנו באשפוז. שם בילינו שעות רבות של צירים. לחדר הלידה עצמו הגענו רק מאוחר הרבה יותר.
התחלנו את הפרק הבא במסע. יופי, הגענו לבית-החולים במצב מתקדם ויפה, ועכשיו צריך להמשיך הלאה – "טנס", טלטולי אגן, נשימות, מקלחת – שעות !, עיסויים בגב, חיבוקים אינספור והמון אהבה ותמיכה. אבא היה מדהים באופן שאין מלים לתאר, וכך גם אביגיל ונירית ששיתפו פעולה בצורה מקסימה לגמרי. פשוט שתי נשים דגולות. איזו זכות נפלה בחלקנו שהן תהיינה עם המשפחה הקטנה שלנו בלידתה.
הצירים הולכים ונהיים קשים. אביגיל לא בודקת אותי יותר מדי, ומוניטור עושה לי בישיבה. אנחנו מתקדמים לאט – 5 ס"מ, 6 ס"מ, 7 ס"מ. אני שעות במקלחת רותחת. נשענת על הקירות בצירים. יושבת לנוח ביניהם. מקבלת צירים על שש. קולות נמוכים כל הזמן, ולפעמים ממש צועקת. כשאבא מחבק אותי ומקבל איתי ציר אני מרגישה מנוחמת ואהובה ושאני מסוגלת.
והשעות חולפות. הפתיחה עדיין על 7.
אביגיל מחליטה שהגיע הזמן לעבור לחדר לידה. מתמקמים. אבא מדליק נר במבער השמנים ומסדר לי את הכריתי במיטת חדר הלידה. הצירים לא כל-כך סדירים עכשיו, אבל מאוד כואבים, ולי קשה מאוד לקבל אותם – בשכיבה אני לא מסוגלת לסבול את הכאב, אבל אחרי שעות של עמידה, ריקודים, עמידה על שש וטלטולי אגן – גם התנוחות שעזרו לי כל השעות האלו מתחילות להיות לא נגישות. כל הגוף שלי מכווץ מכאבים. הרגליים לא סוחבות אותי. הברכיים כואבות בטירוף. כפות הרגליים שורפות. הגוף שלי מותש כבר. והפתיחה תקועה. הראש לא יורד. והצירים – נו, מה אגיד לך ? לא הולכים לבנק עם צירים כאלו.
עכשיו כבר ערב מאוחר. יותר מיממה אחרי שהכל התחיל להיות רציני, ואני מתחילה להרגיש שנגמר לי הכוח. אני שוכבת במיטה ומקבלת צירים במעין תנוחת צפרדע מצחיקה, והגוף שלי כמו אומר די. הצירים פתאום יורדים בתדירות, כאילו הלידה מפסיקה. אנחנו מתייעצים ארבעתנו, ונירית ואביגיל יוצאות מהחדר ומשאירות את אבא ואותי לבד לעשות עיסוי פטמות ולנסות להגיע בחזרה לצירים סדירים. אנחנו מבלים כך זמן אינטימי כאוב מאוד, אבל גם מתוק בדרך כלשהי. אבא מעסה ואני נושמת, ואת הצירים עוברים יחד בחיבוקים ונשימות.
הצירים באמת מתחזקים וחוזרים להיות תכופים, אבל זה לא זה. כל ציר שבא, אני שמחה ולא שמחה שבא. אני מרגישה את האגן שלי סגור ומכווץ ומאוד תקוע. כשאביגיל חוזרת ובודקת אותי ואת הצירים שעל המוניטור, היא אומרת שהיא מאוד חוששת. הראש שלך לא יורד, הצירים לא אפקטיביים מספיק והפתיחה, כבר אמרנו, תקועה על 7. אביגיל חוששת מאוד מהתערבות בלידה. אנחנו מתייעצים. אביגיל שוב אומרת שמאוד רוצה למצות את האפשרות ללידה טבעית, בלי מכשירים ובלי סכין מנתחים – ואני מבינה שאם אביגיל אומרת את המלים האלו, אז צריך לשחק עם הקלפים שקיבלנו כי דבר אחד ברור לי – אתה תצא מאיפה שאלוהים והטבע התכוונו שתצא !
אני מודיעה לאביגיל - "זו לידה שזקוקה לאפידורל". אני חייבת להרפות כי מהאגן הסגור הזה לא ייצא כלום. השעה נדמה לי 21:00. נירית נפרדת מאיתנו. היא היתה איתנו כמעט יממה, והיא מותשת. מדהימה שכמותה. אבא ואני שלמים עם ההחלטה לקחת אפידורל. אני בטוחה שזה הדבר הנכון, וזה ישחרר את הלידה ויאפשר אותה.
המרדים מגיע כמעט מייד, נותן לאבא להישאר בחדר, וכעבור דקות מורטות עצבים האפידורל מוחדר. העירוי שאביגיל חיברה לפני האפידורל מתחיל להשפיע. אני מתחילה לרעוד בטירוף. מכסים אותי ואבא מחבק אותי, אני רואה שהרעידות החזקות מפחידות אותו. אני אומרת לו שאני שמעתי על הרעידות האלו ושלא יפחד. האפידורל מתחיל להשפיע. כעבור חצי שעה הפתיחה 9 !
אני מנמנמת איזו שעה מתוקה עם הצירים רק על המוניטור, למרות שאת הלחץ החזק על הפרינאום אני ממשיכה כל הזמן להרגיש. עובר עוד קצת זמן. אביגיל בודקת ואומרת "כמעט מלאה. יש שול קטן. הראש מתקדם – עוד קצת !". ואז אני מרגישה שאני צריכה ללחוץ !!! אני שמחה – למרות האפידורל אני מרגישה !
אביגיל מטה את המיטה, כך שהראש שלי נמוך מהאגן שלי ואני עוד מספיקה להתווכח איתה על התנוחה... ואז – רגל אחת על אביגיל ורגל אחת על אבא ואני מתחילה ללחוץ. אביגיל צועקת בשמחה "וואו, הולכת להיות לנו פה לידה! אני כל-כך מאושרת !".
אני לוחצת וצועקת "אביגיל, בחיים אני לא מוציאה אותו !".
ואביגיל שוב – "וואו, איזו עבודה עשית על הפרינאום ! את מדהימה את ענקית ! רוצה להרגיש את הראש ?".
אני שולחת יד ומרגישה את הדבר הכי רך בעולם באצבעות שלי. בציר הבא עוד כמה לחיצות והראש שלך בחוץ. אביגיל אומרת לא ללחוץ. הנה גם הכתפיים בחוץ, ואז אביגיל אומרת לי "בואי נושיב אותך". מרימה את המיטה לישיבה, לוקחת את הידיים שלי ומכניסה אותן מתחת לבתי השחי שלך – ואני מוציאה אותך מתוכי במו ידיי, ושמה אותך ישר על הבטן שלי.
אתה כל-כך קטן ומייד הסתכלת עליי במבט החקרן שלך וחיפשת את הפטמה.
מכסים אותנו והכל הופך להיות בהילוך איטי. אתה עליי מחובק. אבא לידינו קרוב קרוב. אני מבקשת לחכות שחבל הטבור יפסיק לפעום ואז אביגיל חותכת אותו ונותנת אותך לאבא. אבא פוחד להחזיק אותך, ואני אומרת לו שהוא מחזיק מדהים.
אני מוציאה את השלייה בעוד שתי לחיצות – כל שלב הלחיצות כולו לקח פחות מחמש דקות !
אביגיל מראה לי את השלייה ואני מבקשת שתיקח חתיכה ממנה ותשים בבקבוק האלכוהול שהבאנו איתנו.
זהו, אבא הולך איתך לבדיקה אצל רופאת הילדים, ואביגיל מנתקת אותי מכל הצינורות – עירוי, פיטוצין, קטטר – כל הדיל...ומנקה אותי. אנחנו מבלים עוד קצת שלושתנו בחדר הלידה ואתה קצת יונק.
אני מתחילה להבין איזו מתנה אביגיל נתנה לי כשאפשרה לי להוציא אותך במו ידיי וחלציי מתוך גופי – ואני אומרת לאבא - "בשביל הרגע הזה באתי לעולם".
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
