שלום לבנות הפורום !
במשך רוב ההריון הייתי שותפה בלתי נראית למתרחש כאן. צברתי הרבה ידע, וקיויתי שקצת מן האסרטביות שלכן תדבק גם בי. הרעיון שניתן לשאול את הצוות הרפואי ולדרוש מידע- הוא בהחלט מרענן, ואני מקווה שהוא יופנם- ולא רק בחדרי הלידה.
לסיפור שלי- התכוננתי ללידת ילדי השלישי. הבעיה היא שאני, מיוזמתי, לא יודעת מתי להגיע לבי"ח. בשתי הפעמים הקודמות הגעתי למעשה לבדיקה שגרתית, ונשארתי ללדת. הסברתי זו לרופאה שלי, והיא אמרה שכיוון שמדובר בלידה שלישית עלי להגיע כאשר אני חשה בצירים סדירים כל חמש דקות.
בבוקר יום רביעי, ב4:45, התעוררתי משנה עמוקה והרגשתי מן צביטות לא נעימות באזור צוואר הרחם. אבל זה לא הרגיש כמו צירים, רק כשמששתי את הבטן הרגשתי שהיא קצת מתקשה. התחושות האלו הופיעו שוב אחרי עשרים דקות, ושוב אחרי רבע שעה. הבנתי שאני לקראת לידה, אז הערתי את בעלי, והתקשרתי להורים- שיבואו לשמור על הגדולים. אמרתי להם שזה לא דחוף, הרי אני עוד רחוקה מצירים כל חמש דקות. בינתיים, העסק התחיל קצת לכאוב, אז נכנסתי למקלחת. הבעיה היא שלחץ המים אצלנו לא מספיק אפילו לחפיפה הגונה- בטח שלא להקלה על כאבים ... בינתיים הכאבים גברו, והורי עוד רחוקים.
בשלב מסויים הבנתי שמדובר בצירי לחץ (אני כנראה לא חשה בצירים הרבה קודם) וממש נלחצתי. ירדנו למטה, השעה היתה 5:50 בבוקר. פגשנו את הורי במגרש החניה וטסנו לבי"ח. מלכתחילה תכננתי ללדת בליס, אבל היה לי ברור שלא נגיע.
אישי המסכן טס לבילינסון (הדרך ארכה בערך שמונה דקות), כשאני כבר צורחת מכאבים. בחניון רק הסתכלו עלי, ומיד נתנו לנו להיכנס. רצנו פנימה- אישי בראש ואני עוצרת כל מטר ומתפתלת. הגעתי לקבלה והודעתי להם שאני כבר עם צירי לחץ. הם התחילו לחפש חדר- כולם היו תפוסים, ובסוף היו צריכים לפנות רופאה (כנראה מתמחה) שישנה בחדר לידה. זרקתי מעלי את הבגדים ועליתי למיטה. סביבי היה צוות די גדול- שתי מילדות, אחות, ומרדימה. המילדת בדקה אותי, ואני עוד שאלתי אם אני באמת בלידה... כולם סביבי התפוצצו מצחוק והודיעו לי שאני בפתיחה מלאה והראש כמעט בחוץ. התחלתי ללחוץ, ונורא כאב. אני חייבת לציין, שהיחס של הצוות היה פשוט נפלא. הרופאה המרדימה, שהבינה שמקצועה לא יהיה שימושי בהציעה לי להחזיק לי את היד. האחות שעמדה ליד ראשי הסבירה לי מה קורה (המים היו מקוניאליים, ושאבו לו את הריאות, והיא הסבירה הכל במתינות והרגיעה אותי), והמילדות עמדו ועודדו אותי, והסבירו לי כמה אני נהדרת. כמה לחיצות, וזהו. מהרגע שהגעתי לחדר לידה, ועד אחרי הלידה- עשר דקות. בלי אפידורל, בלי עירוי, בלי חוקן, ועם החולצה מהבית ...
את הקבלה ללידה- כל השאלות הרוטיניות עשו כבר אחרי הכל.
הבעיה היתה שהוא קרע אותי ביציאה (כתפיים של גבר) וכשאין אפידורל, ההרדמה לפני התפירה היא מקומית בלבד, ואוי כמה שזה כאב ...
כשהייתי כבר במחלקה, ובקשתי מאישי שיביא לי את התינוק, הסתבר שאין לו צמיד שמאשר שהוא האב- פשוט לא הספקנו בחדר לידה.
האשפוז בבילינסון, לעומת הלידות הקודמות שילדתי בליס ובקריה, היה ממש נהדר. הצוות הרפואי מקסים (תארו לעצמכן אחות שמצאה אותנו תועים בתינוקיה, ושאלה אם אפשר לעזור לנו- ואפילו התכוונה לכך...), ושקט שורר רוב היום. בהחלט המשך ראוי לחוית הלידה המדהימה.
|
תוכן ההודעה:
|
