סיפור הלידה שלי

בהתחלה חשבנו ללדת במשגב לדך – בי"ח שידוע שהולכים בו לקראת היולדת, לא מכריחים לעשות כל מיני דברים ומאפשרים דברים שבתי חולים אחרים לא מאפשרים. אני, למשל, ממש חוששת מזריקות/מחטים וכו`, וממש הלחיץ אותי שתהיה לי מחט אינפוזיה ביד כל הזמן. אפילו זריקת האפידורל הפחידה אותי הרבה יותר מהמחשבה על הכאבים…
בקיצור, לאחר שמשגב לדך נסגר נותרנו אובדי עצות. בתי חולים אחרים נראו מאיימים. לא ידענו מה לעשות. הועלה הרעיון של לידת בית, שנשמע קוסם מצד אחד וגם קצת מפחיד. לאט לאט הסתבר לנו שיש נשים שעשו זאת, הן פשוט לא מפרסמות את זה. שמענו רק דברים טובים על העניין, והחלטנו ליצור קשר עם מיילדת העוסקת בכך. דיברתי עם אילנה בטלפון, והחלטנו להשהות את ההחלטה עד לאחר הסיור בהדסה עין-כרם. בסיור התרשמנו שביה"ח מנסה ללכת לקראת היולדת, אבל רק בדברים מסוימים ורק "בתנאי שהכל בסדר במוניטור". גם האווירה של בית חולים גדול, וחדרי הלידה נטולי החלונות ("מרתף") לא שיפרו את ההרגשה, לא כל שכן שורת המיטות הארוכה במסדרון במחלקת היולדות. אי אפשר לומר שהסיור הכריע את הכף, זה היה תהליך ארוך שהתבשל אצלנו. בסופו של דבר נפגשנו עם אילנה, ראינו את ה`צימר` המיועד ללידה ופשוט הרגשנו שזו ההחלטה הנכונה. לא סיפרנו לאף אחד על ההחלטה ללדת בלידת בית, כדי להימנע מבלבולי מוח, וכדי למנוע חרדות מיותרות (סיפרנו למשפחה רק אחרי שהלידה עברה בשלום, ולהפתעתנו תגובתם הייתה חיובית).
תאריך הלידה המשוער היה בחול המועד פסח, אבל אני ממש רציתי ללדת לפני פסח, כדי שיהיו לנו עוד שבועיים חופש, והודעתי לכולם שאני מתכוונת ללדת ביום חמישי שקודם לחופשה. כמו לפי הזמנה, בשתים לפנות בוקר באותו יום חמישי התחילו לרדת לי המים. בהתחלה לא הבנתי שזה זה. חשבתי שאיבדתי את השליטה על שלפוחית השתן… ב2:30- כבר הבנתי מה קורה והערתי את צור בהתרגשות. הוא התיישב במיטה נישק אותי ואמר שהוא אוהב אותי. להפתעתי לאחר כמה דקות גיליתי שהוא ישן – מסתבר שבפעם הקודמת הוא בכלל לא התעורר ודיבר אותי מתוך שינה… אחרי שהוא הבין מה קורה שנינו מאוד התרגשנו ולא יכולנו לחזור לישון. אני אמרתי שלמרות שזה התחיל ביום המיועד בטח התינוקת תראה שיש לה "אופי" ותחכה עד אחרי חצות כדי שזה יהיה כבר יום שישי…
הצירים בשלב הזה עוד לא היו רציניים, משהו כמו כאבים של מחזור, וככל שהזמן עבר הם נהיו תכופים יותר וחזקים יותר. בכל הספרים כתוב שעם ירידת מים צריך לגשת מיד לביה"ח. אנחנו קיבלנו הסבר מאילנה שאם המים יורדים בטפטוף וצבעם תקין, צריך לשמור על היגיינה ולמדוד חום כל כמה שעות, אבל אין צורך להיכנס להיסטריה. חשבנו לעצמנו שזה פשוט מזל שאנחנו ככה רגועים ומקבלים את כל התהליך בטבעיות, כי אם היינו הולכים לבי"ח כבר מזמן היו משכיבים אותי לבדיקות מוניטור, ואפילו הצירים החלשים האלה כאבו נורא כששכבתי על הגב.
בסביבות 6:00 נכנסתי למיטה לישון קצת וצור הלך לעשות סיבוב מסביב לבית לבדוק אילו ציפורים התעוררו כבר. כשהתעוררתי בסביבות 7:00 הצירים התחילו לבוא במרווחים גדולים יותר: במקום כל 6-7 דקות, כל 20-25 דקות. התקשרתי לג`וני המדריכה מקורס ההכנה ללידה, והיא אמרה שזה סימן שכל העניין עוד לא ממש התחיל. זה היה קצת מדכא. היא הציעה לזוז ולעשות דברים, כי זה מזרז ומעודד את הצירים. לכן החלטנו לעשות טיול קצר ברגל לסופרמרקט (וגם להשלים את הקניות ללידה ולאחריה). הקופאית בסופר לא הבינה למה לא יכולתי לענות לה על שאלה פשוטה – היא בטח לא העלתה בדעתה שבדיוק הייתי באמצע ציר… הצירים בשלב הזה התחילו להיות כואבים ובערך ב11:30- התקשרתי לאילנה והודעתי לה שהלידה מתקרבת. דאגנו לדבר עם כולם בטלפון, ולמכור להם סיפור על כך שלא נהיה בבית – כדי שלא יחשדו שהלידה התחילה ויחפשו אותנו בבתי חולים…
היינו אמורים לצאת מהבית כשהצירים מגיעים למרווחים של 4 דקות, וכל אחד נמשך דקה. הבעיה הייתה, שלמרות שאני בחורה מאוד מסודרת, הצירים שלי לא היו כל כך מסודרים. העוצמה שלהם השתנתה, האורך השתנה, וגם המרווחים לא היו קבועים (התבדחנו שזה בטח בגלל שהתינוקת קיבלה את גן הברדק מאבא שלה…). לקראת 15:00 הרגשתי שעוד כמה זמן יהיה לי קשה לנסוע (כלומר לשבת כמעט שעה בלי אפשרות לעמוד וללכת). דיברנו עם אילנה ויצאנו לדרך, עם תיק ענק שכלל ציוד ללידת בית + ציוד לבי"ח למקרה שיהיה סיבוך ונמצא את עצמנו שם.
הגענו לישרש לקראת 16:00. אילנה קיבלה את פנינו והכניסה אותנו לצימר. היא בדקה אותי וראתה שיש פתיחה של ס"מ וחצי. לפני הבדיקה ציפיתי להרבה יותר, אבל הצורה המעודדת שבה היא אמרה את זה גרמה לי לא להתאכזב. אילנה אמרה שנראה לה שאלד לקראת חצות, ואז הלכה, כדי לתת לנו פרטיות. היא באה כל כמה זמן לבדוק מה קורה ואיך העניינים מתקדמים, אבל עד שלב מאוחר יחסית נתנה לנו להיות עם עצמנו ברגעים האלה, וזה היה ממש טוב.
מאחר שלא יכולתי לשכב (אם ניסיתי לשכב, כעבור דקה הגיע ציר חלש יחסית שלא קידם את העניינים אבל ממש לא איפשר לנוח), ובזמן ציר גם לא יכולתי לשבת, פשוט עמדתי רוב הזמן. כשבא ציר נשענתי על שולחן, על המתקן המיועד לכך או על צור, או שהלכתי תוך כדי הישענות עליו. מדי פעם צור הזכיר לי לגוון את התנוחות ועברתי ציר או שנים בכריעה או על ארבע. צור היה פשוט נהדר, הסכים לכל מה שביקשתי ולא התעקש על דברים שלא רציתי. די מצחיק – הבאנו דיסקים ותכננו מסז`ים ופתאום אני פשוט לא רציתי כלום. הרגשתי שהמוזיקה דווקא תפריע לי, ועל מסז` בכלל לא היה מה לדבר. רק רציתי שצור יניח את הידיים שלו על המקום הכואב בגב התחתון, ושחלילה לא ילחץ – לא יכולתי לשאת לחץ נוסף על המקום. אני זוכרת רגע שבו הייתי על ארבע, וחשבנו שבקבוק מים חמים יעשה לי טוב. צור הניח אותו על הגב שלי ואני הרגשתי כאילו שמו לי שק תפוחי אדמה על הגב – זה היה כל כך כבד ולא נוח… לפני הלידה חשבתי שכריעה היא תנוחה מאוד הגיונית, אבל רוב הפעמים שניסיתי אותה היא דווקא לא הייתה לי נוחה. עמידה והליכה היו ה"תנוחות" שהתאימו לי.
"הרשיתי" לצור לנמנם רבע שעה כדי לאגור כוחות. כל כך קינאתי בו, רציתי גם לשכב אבל לא הייתי מסוגלת. כשהצירים התחילו לכאוב מאוד התחלנו לעשות תרגילי נשימה, כמו שלמדנו בקורס הכנה (לא רציתי ל"בזבז" אותם מוקדם מדי…), וגם הם עזרו.
צור הזכיר לי לחשוב בצורה חיובית, שהכאב הוא טוב ומראה שהגוף עובד כמו שצריך, שהגוף שלי יודע ללדת, ושכל ציר מקרב אותנו לתינוקת שלנו. באותו זמן שמעתי בראש את המורה שלי ליוגה מדברת כמו בשיעורים ואומרת “Breath your baby down", "I`m opening up for my baby", “My baby and I are working together" ודמיינתי את צוואר הרחם שלי נפתח.
ביקשתי שנצא החוצה, והלכנו בדשא בזמן הצירים וביניהם. זה היה כבר בזמן הדמדומים וראינו את הירח ולאחר מכן את צדק ושבתאי ועוד כוכבים. היה שקט ופסטורלי ומאוד מרגש. הרגשתי קצת כמו בסרט… צור רצה שנחליף צד כדי שאשען על היד השניה שלו, אבל הסתבר שבזמן ציר רק יד אחת שלו מצליחה להרגיע את הכאב, והשניה לא כל כך מצאה את התנוחה הנכונה. מדי פעם דיברנו על כך שאנחנו עדיין לא קולטים שבסופו של דבר תהיה לנו ילדה.
צור דאג לי לשתייה ולאוכל. אמנם לא ממש הייתי רעבה, אבל לא יכולתי לתאר לעצמי מצב שבו אסור היה לי לאכול ולשתות. בכל פעם שעברו לי בראש מחשבות מסוג זה, על "מה היה קורה אילו הייתי עכשיו בבי"ח" קיבלתי כוחות נוספים להתמודדות עם הכאב. זכרתי כמובן שאם אני רוצה, אפשר לנסוע לבי"ח קפלן שנמצא במרחק 6 דקות נסיעה ולקבל אפידורל.
בפתיחה של 4 ס"מ אילנה הציעה שאעשה מקלחת (בישיבה בג`קוזי הריק) ואעסה בעזרת המים מהשפופרת את הבטן והגב בזמן הצירים. זה בהחלט עזר לזמן מסוים. צור החליף למכנסיים קצרים וישב לידי. כשמים החמים הפסיקו לעזור נעמדתי. ככה עמדנו מחובקים בתוך הג`קוזי הריק, וקצת התנועענו, וזה היה כמו ריקוד סלואו מאוד עדין ומיוחד, רגע אינטימי שכיף להיזכר בו. כשהתחיל להיות לי קר יצאתי ולבשתי חולצה שהבאנו במיוחד ללידה, של ה- World Wildlife Foundation עם ציור גדול של פנדה מאחור.
הצירים התחילו להתגבר. לפעמים היו צירים חלשים ביניהם ולפעמים שני צירים חזקים ברצף בכלל בלי הפסקה, כך שהציר נמשך יותר מ2- דקות. אין מה לומר, זה היה קטע קשה והאמת היא שאני לא זוכרת הרבה ממנו. צור הראה לי תמונות של החתול שלנו, ולמרבה הפלא זה עזר להקל על הכאבים.
סוף סוף הגיע הרגע שחיכיתי לו – קיבלתי אישור להיכנס לג`קוזי. אני לא יודעת למה היה לי ברור מההתחלה שהג`קוזי יעזור לי, לא היה לי ניסיון קודם בג`קוזי אבל פשוט ידעתי, וזה עבד. הצירים של שלב המעבר הם הקשים ביותר, והשהייה בג`קוזי הקלה מאוד על העניין. הם כאבו פחות, ויכולתי להתמודד איתם בלי להצטער שלא לקחתי אפידורל. צור כל הזמן ישב לצדי מחוץ לג`קוזי, ליטף לי את הכתף והזכיר לי שכל ציר מקרב אותנו לתינוקת שלנו. בהתחלה הוא עמד על הברכיים ואילנה הביאה לו כיסא כדי שיהיה לו יותר נוח.
בשלב מסוים התחילו צירי לחץ. הם באו בצורה לא סדירה, וגם התחילו לפני שהייתה ממש פתיחה מלאה, ולכן אסור היה ללחוץ. היה שלב שבו הפתיחה הייתה כמעט מלאה, רק חלק קטן של צוואר הרחם נותר מלפנים, ואילנה ניסתה לעזור לו לעבור אחורה. סוף סוף הגעתי לפתיחה מלאה, אבל צירי הלחץ היו יחסית חלשים, וביניהם הגיעו צירים רגילים. לא הצלחתי ללחוץ כמו שצריך והרגשתי מאוד מתוסכלת. אפילו קצת בכיתי שכואב לי, וכעסתי על עצמי שאני לא לוחצת כמו שצריך. ניסיתי לשנות תנוחה – ישיבה, כריעה, שכיבה, אבל ללא הועיל. אילנה אמרה לי שרואים שאני יודעת איך ללדת ושאני מתמודדת יפה עם הצירים, ואני אמרתי: "את בטח אומרת את זה לכולם…" צחקתי בלב מהדרך שבה נשמע הדיאלוג הזה, אבל אני לא בטוחה שראו שזה הצחיק אותי. אילנה אמרה שאמנם יש הרבה נשים שמצליחות להתמודד יפה, אבל מי שלא – היא לא אומרת לה סתם. כשהשעון הראה חצות, ידענו שהקטנה `ניצחה`, ושהיא תיוולד יום לאחר המועד ש`החלטתי` עליו. אילנה אמרה שכנראה שהג`קוזי עשה לגוף שלי יותר מדי טוב, כי הצירים נהיו חלשים ומרווחים יותר, והציעה שאצא. ידעתי שהיא צודקת, למרות שממש לא רציתי לעזוב את הג`קוזי.
צור ואילנה עזרו לי לקום. המעבר ממים לאוויר הוא קשה, כי פתאום מרגישים את כל כובד המשקל של הגוף. אילנה הכינה את המיטה והציעה שאשכב על צד שמאל. כשבא ציר לחץ אני צריכה לקפל את רגל ימין ולמשוך לכיוון הפנים, להרים את הראש בעזרת יד שמאל ולמשוך אותו לכיוון הבטן. לאחר כרבע שעה הגוף שלי הבין שהוא לא בג`קוזי, והחלו צירי לחץ חזקים. לחצתי לפי ההוראות של אילנה וידעתי שהראש מתקדם קצת וחוזר, ושזה נורמלי. צור היה ליד הראש שלי, ליטף לי את הכתף והצוואר. הוא שאל אם אני רוצה שהוא ישים את הדיסק The Big Blue, שמלכתחילה רציתי שלצליליו תצא התינוקת לאוויר העולם. הסכמתי, למרות שזה חייב את הליכתו לזמן קצר, ומאוד שמחתי לשמוע את הצלילים המוכרים והמרגיעים.
הצירים הלכו והתחזקו, ואילנה אמרה שכבר מתחילים לראות את הראש כשאני לוחצת, ושאלה את צור אם הוא רוצה לראות. הוא עמד בפיתוי והסביר שביקשתי שיראה הכל מהזווית שלי. אמרתי שאני מפחדת שאחרת הוא לא יימשך אליי אחר-כך. הגב התחתון התחיל לכאוב לי וצור שם יד במקום הכואב. כשהראש התקרב התחיל לשרוף לי כתוצאה ממתיחת העור. הרגשתי שאילנה שמה עליי חומר כלשהו, והאמת שחשבתי שזה חומר חיטוי ושכנראה אין לה ברירה והיא תיאלץ לעשות לי חתך למרות כל הכוונות הטובות. בדיעבד הסתבר שזה בכלל לא עלה על דעתה, ושהחומר שהיא שמה היה שמן נבט חיטה שמטרתו לרכך את העור ולמנוע את הצורך בחתך. צור סיפר לי מאוחר יותר שהיא הביאה פלטה חשמלית קטנה וחיממה עליה את השמן לפני כן.
אילנה שאלה אם אני רוצה להרגיש את הראש, שעדיין לא יצא כולו. שלחתי יד, קצת מפוחדת, ו…הרגשתי! משהו מוצק אבל קצת רך, רטוב, חם, ובפירוש לא חלק מהגוף שלי… זה היה מרגש וגם מוזר. צור שאל איך זה מרגיש והיה לי קצת קשה להסביר. הלחץ התחזק ואני לחצתי ולחצתי. הרגשתי שאני עושה המון רעש בלחיצות אבל אח"כ צור ואילנה אמרו לי שאמנם שמעו שהתאמצתי מאוד, אבל יחסית הייתי שקטה ואפילו גיבורה. אילנה כיוונה אותי לאן ללחוץ, ופתאום אמרה לא ללחוץ. זה היה קשה, כי הדחף הוא כן ללחוץ. אינסטנקטיבית התחלתי לנשום ולנשוף במהירות כדי להימנע מלחיצה. הראש כמעט יצא, ואני זוכרת שאילנה אמרה "עוד לחיצה כדי שהאף יצא". אח"כ שוב ביקשה לא ללחוץ, ואח"כ כן ללחוץ. לפני שהבנתי מה קרה – התינוקת הייתה בחוץ (השעה הייתה 00:57).
אילנה שאלה אם אני רוצה שהיא תהיה עליי. אמרתי שכן והרמתי את החולצה שלבשתי מעבר לראש. אילנה שמה אותה על החזה שלי (היא כמובן הייתה עדיין מחוברת לחבל הטבור, שמחובר לשליה, שהייתה עדיין ברחם) וצור ואני פשוט לא האמנו… היא בכלל לא יצאה כמו שהזהירו אותנו – מעוכה, מכוסה בדם ובוורניקס וכו`, אלא רק קצת כהה - אדמדמה מהמאמץ ומהלחיצות, וכמעט נקייה לגמרי. הפנים שלה היו מאוד ברורים. היא לא בכתה. לאט לאט התחילה לנשום. בהתחלה היא קצת חרחרה וזה הלחיץ אותי. אילנה הסבירה שיש לה קצת נוזלים ושזה יעבור תוך זמן קצר. הסתכלנו עליה ונורא התרגשנו. פשוט פתאום היה עוד מישהו איתנו בחדר. עדיין לא קלטתי שיש לי ילדה. קודם הייתי עסוקה בצירים, ואני זוכרת שאמרתי לצור שאני לא קולטת מה עומד לקרות, שזה עדיין לא נתפס לי, והוא אמר שגם הוא מרגיש ככה. ועכשיו פתאום הייתה שם תינוקת. שלנו.
הסדר של הדברים קצת מבולבל לי. אני זוכרת שפתאום הרגשתי עוד צירים, ואחרי שלחצתי יצאה השליה (אילנה בדקה אותה ווידאה שהיא שלמה. מסתבר שהייתה לה גם צורה מיוחדת, עם שתי אונות וכלי דם שמחבר ביניהן). אני זוכרת שניסיתי להיניק ואילנה עזרה לנו (לתינוקת ולי כמובן, שתינו היינו חסרות ניסיון באותה מידה…). אילנה שאלה את צור אם הוא רוצה לחתוך את חבל הטבור, והוא, שבהתחלה קצת חשש מכך – רצה. היא שמה 2 מהדקים מפלסטיק והסבירה לו איפה לחתוך ביניהם, והוא חתך. זהו, זה הרגע הראשון שהתינוקת כבר לא הייתה חלק בלתי נפרד ממני. צור יכול היה סוף סוף להחזיק אותה.
כשעתיים אחרי הלידה הייתי כבר אחרי מקלחת והלכתי לישון במיטה הזוגית עם צור כשלירון בעריסה לידנו. למחרת בצהרים (אחרי ארוחת בוקר לנו והנקה ללירון) נסענו להדסה עין-כרם. התאשפזנו לשעתיים לצורך קבלת מענק הלידה, ואחרי שרופא ילדים בדק את לירון נסענו שלושתנו הביתה.
*************************והם חיים באושר ואושר עד עצם היום הזה*********************************
תם ולא נשלם.


למאמרים נוספים בנושא לידות בית בישראל:

הרצאתה של אילנה שמש בנושא לידות בית: מיתוסים, דרישות מהמיילדת ומהיולדת, ציוד, סקירת המחקר המקצועי


הלידה - בבית, הכסף - לביה"ח


אילנה שמש נפגשה בכנסת בנושא המענק בלידות בית


עבודת גמר בקורס דולות, בנושא לידות בית בישראל


איך להתכונן ללידת בזק


לידת הבזק של ג`ינה


יולדת שילדה בלידת בית טורטרה שעות ב`ליס`


בטיחותן של לידות בית - מאת אילנה שמש


סטטיסטיקה אישית של המיילדת אילנה שמש בלידות בית 1987-2001