"קשה לי" יקרה, קיבלת תגובות חכמות ומחזקות להתמודדות עם המצב.
המציאות הזו קשה ומוכרת גם לי היטב (ולא מהיטק ולא מצבא וכנראה שלא חשוב...)
מה שאני מנסה, הוא להסתכל על התופעה החברתית, של בן זוג שעובד בשעות מטורפות (איזה פלא, ממש נכון אצל רובינו), ואשה שנשארת עם הילדים וזקוקה להרבה עזרה, וכלום לא מספיק, והמצפון המצפון המצפון- הלכת לעבודה- המצפון, הלכת להתעמלות- המצפון, נשמת- המצפון... כל זה הגיוני???? מציאות שחיבת לעבור את שלב העיכול?? אולי לא?
אין לי עוד תשובות, כל זה עשה לי דיכאון הרבה זמן, ועם הזמן והגיל (בעיקר של הבנות) זה נעשה יותר נוח.
אבל ברור לי שזו מציאות בלתי נסבלת לחלוטין, ואפשר וצריך לשנות אותה. גם אם עוד אין לי את כל התשובות, דבר אחד ברור לי וחוזר על עצמו כל פעם שאני חושבת על זה-
נשים צריכות לחיות יחד (לא בקומונה, ולא ללא בני הזוג, אלא בשכנות שיתופית) וילדים שחיים במין קהילה כזו, שיש להם חברה קבועה, יהיה להם קל יותר להם להיפרד לאמא שהולכת לסידורים/ להתעמלות/ לים...
כי במציאות של היום, להיפרד מאמא (גם אם זה לשניה אחת בדיוק), זה להפרד מכל עולמם כמעט, וזה קשה וכואב להם...וגם לנו.
ובחיי קהילה שיתופיים כאלה הכל נראה לי הרבה יותר הגיוני, כי אשה יכולה להיתמך בקלות באשה זו או אחרת, ולא להשען על בן זוג יחיד ומיוחד, שלא בדיוק שש למשימות שהכינה לא זוגתו בשניה שהוא חוזר מהעבודה.
יש לנו תנור עצים בבית, ואני לומדת הרבה מהטבע עלינו, וראיתי שכשאני מכניסה לתור גזע אחד, ענקי ככל שיהיה, אני צריכה להשקיע המון אנרגיה בשביל להדליק אותו ובשביל להשאיר אותו דולק, אבל אם במקומו אשים הרבה גזעים קטנים וזרדים, במעט אנרגיה אצליח לחמם את כל הבית...
אנחנו חיים במציאות מטורפת של גזעים בודדים שמאוד קשה לתדלק, ככל שנגביר את החיכוך בינינו, יהיה לכולנו יותר קל... וזו משימה לנשים, כי אנחנו המובילות הרוחניות של הבית.
ולגבי, הבטחתי לעצמי שעד הילד השלישי (אני רוצה ארבעה, בתנאים סבירים לי – אולי יותר, מי יודע?) אמצא את הפתרון הראוי, ועוד דד ליין זה כיתה א' של גאיה (עוד שנתיים אמל'ה- אבל זה סיפור אחר, או שלא), ומבינה שיש בעיתיות עם קיבוץ אבל עדין לא פוסלת את כולם (- מאמינה באנרגיה של האנשים שחיים במקום), חושבת על קבוצת קרוונים על אדמה חקלאית,... הכל באויר, ועם הזמן וההתכוונות, תגיע התשובה. אמן.
|
תוכן התגובה:
|
