" עם המציאות ועם עצמי"?
מתוקה שלי, קשה לך עם בעלך. הוא הבעיה, לא את. את זה את צריכה קודם כל להבין. ועוד בעיה היא בעצם הגישה. אם הוא עושה ממך "משרתת" כדברייך, זו את שנותנת לו.
מדברייך עולה תמונה של חיים מאד לא קלים, בהם את מבטלת לחלוטין את חייך אל מול חייו, ועוד מרגישה אשמה אם את רוצה חיים משלך.
קודם כל מסכימה עם כל מה שנאמר לך כאן לגבי לדבר איתו - הוא חייב לדעת. השיחות בינכם לא יכולות להסתכם במה שתיארת לגבי "מה את רוצה?". יש כאן בעיה עמוקה אם הוא לא מבין מה את רוצה.
את רוצה אבא נוכח לילדות שלך, את רוצה שותף למטלות גידול הילדות הקשות, לא רק לכיפים של שבתות, את רוצה בנזוג שנמצא בשבתות, את רוצה בעל מורגש, אוהב, את רוצה "זוגיות" כדברייך, את רוצה חיים במקום שאת בוחרת, חיים במקום שאינו משתנה, את לא רוצה חיילים בבית לארוחות ערב אלא אותו לבד, איתך, את רוצה אפילו (שומו שמיים) להעיז לחשוב על פינוקים ממנו, פרחים, על זמן לעצמך, את רוצה חופש מהילדות שלך, את רוצה להרגיש שדברים נקבעים גם לפי הצרכים והרצונות שלך. אני צודקת?
כל מה שאת רוצה לגיטימי, מובן וברור. את חייבת להבין את זה ולשנן את זה.
עזבי אותך מאחרות -כמו שתיתי נדמה לי כתבה את לא יודעת מה עובר עליהן.
אני לא בעד לרוץ לחלוקק את הבעיות עם "קבוצת תמיכה" זו או אחרת, למרות שזה חשוב, זה לא ישנה את המציאות - זה יעזור לך להשלים איתה. האם את רוצה לשנות אותה או ללמוד לחיות איתה? זו עוד שאלה.
אני לא מסוגלת בכלל לדמיין חיים שכאלה, נשמע לי קשה בטירוף להיות במקום שני במעלה אחרי דברים כמו צבא. החיים שלך מתרחשים ע כ ש י ו , והילדות שלך כבר לא יהיו ילדות עוד מעט. זה הזמן לעשות דברים, לדבר, להחליט, לדרוש שינוי והכרה.
סליחה אם מה שאני כותבת נשמע מדכא, אבל חסרה לי כאן תגובה יותר "כאסאחית". ברור לי שחשוב לדעת שיש עוד נשים במצבך, אבל זה לא הופך אותו פחות קשה או פחות אבסורדי.
אין לי ספק שכאשר מתחתנים חושבים ורואים אחרת דברים מאשר כשילדים נכנסים לתמונה. אולי אז זה נראה לך רומנטי להיות נשואה לאיש צבא והיום זה נראה אחרת. זכותך להשתנות. לי לא היתה דרך לדמיין איך ייראו חיי אחרי הלידה, כמה נדיר יהיה הזמן שלי לעצמי ולכמה עזרה אזדקק מבעלי. אני במצב כמעט הפוך ממך, בעלי עובד רק שלושה ימים בשבוע מאז שנולד בננו, נמצא איתו ימים שלמים, ועדיין קשה לפעמים. ככה זה.
אולי פשוט
|
תוכן התגובה:
|
