קודם כל זה דיון מצוין לדעתי. אני חושבת שלפעמים הבעיה היא לא שההורים לא יודעים או רוצים להציב את הגבול. (אני שונאת את המילה הזו, מכל מה שכתבתי לעיל, אבל לא חשוב). בכל אופן, למשל בדוגמא שהילד הורס את הבית של החברים, או כל דוגמא אחרת שבה ההורה רצה לסרב ובסוף "נשבר". לדעתי יש כאן סוגיה של יחס לרגשות התינוק, לסירוב, ולבכי.
משהו שכתבתי לפני כמה ימים לגבי סירוב לבקשות של תינוק: http://www.leida.co.il/reply.asp?rep=157229
משהו שכתבתי מזמן על פינוק: http://www.leida.co.il/reply.asp?rep=115573
שורה תחתונה, לדעתי זו התחלה טובה להתעקש על מה שחייבים (או רוצים או מחליטים, כאן יש הבדל במינון), אבל אז לכבד את התגובה (השלילית - בכי או התקף זעם) של הילד. לכבד אותה, לאפשר אותה (אולי בחדר אחר, כדי לא להפריע לאחרים). לא להתיחס אליה כמניפולציה (המניפולציות הן בראש שלנו, לדעתי הלא פופולרית). לקבל אותה, ואז זה יעבור. ואז הרבה פעמים הילד בכלל לא יהיה מעוניין בצעצוע המחלוקת (למשל). ואז אין צורך "להשבר". זה מהפכני, אבל לדעתי זה יכול להוביל לילד מאושר בצורה יוצאת דופן.
אם לומר את זה בצורה שונה, לדעתי הילדים ה"לא מחונכים" הם לא בהכרח כתוצאה מחוסר כבוד גבולות בידי ההורים. לדעתי המצב יכול להיות תוצאה של: יותר מדי גבולות, מאבקי כוח מטופשים, חוסר הזדמנות לילד לפרוק צער וכעס (עודף הרגעה), חוסר אהבה פיזית. ואז כתוצאה מכל אלה, הילד לא רוצה לציית, הוא כועס על ההורה. וכאן לבוא ולהכריח אותו, "לשמור על הגבולות", זה לשים פלסטר על רגל שבורה.
אני קוראת שוב ושוב את הפסקה האחרונה, לראות אם היא לא בטעות פוגעת במישהי. אני מאוד מקווה שלא - זה לא המטרה שלי - אני פשוט באמת חושבת שכאן, בנקודה הזו, נמצא פוטנציאל ענק להמון אושר.
|
תוכן התגובה:
|