הרעיון של מזרון בחדר שלכם ומיטה בחדר שלו נשמע לי טוב. שיוכל לבחור. אני יכולה לספר לך שאצלנו, כשאני מרדימה את שניהם לבד, אילי מאוד אוהבת להיות איתנו במיטה. היא מחכה שאיתמר ירדם ואז אומרת "ועכשיו למיטה שלי!". לפעמים אני מתבאסת (כשאנחנו ישנים לבד שלושתנו, אני אוהבת ששניהם איתי), אבל היא מעדיפה את המיטה שלה. אבל עצם זה שהאופציה פתוחה - אני חושבת עושה את הכל לנעים. היא, אגב, ישנה איתנו עד גיל שנה + 3, ואז לקראת הולדת איתמר העברנו אותה למיטה משלה, בחלל שפתוח לחדר שלנו. היא מהרגע הראשון היתה מבסוטית מהרעיון, ואנחנו תמיד היינו פתוחים לזה שאם היא תרצה תוכל לחזור.
ראיתי גם שאלה על נימוסים - וואו! אני כל כך לא כזאת, אז קצת קשה לי להגיד, אבל בכל זאת. אני חושבת שאין טעם גדול בנימוס אם הוא סלוגן. ולכן מעדיפה להוות סוג של דוגמא ולא להגיד "מה אומרים?". והאמת היא, טפו טפו, שהיא די מנומסת ("תודה" בעיקר), לצד זה שהיא מצווה עלינו על ימין ועל שמאל. אני חושבת שזה גיל אגוצנטרי כחלק מההגדרה שלו, ואין שום דרך "להיכנס פנימה" לעומק, ולהסביר מה זה אומר כל הנימוס הזה. לכן, כמו שורד מספרת על ה"בא לי" הזה שנדבק בעמליה, כך אני מאמינה שגם מילות נימוס ידבקו אם יסתובבו מסביב.
ערב נעיםםם, ולילה טובבב, עפרה
|
תוכן התגובה:
|