|
12/2/2008 23:33
|
רונה
|
מאת:
|
|
גילי
|
כותרת:
|
אני, תודה לאל יש לומר, לא יודעת איך מתמודדים עם השכול. כי זה מה שזה. ואין לאף אחד את הזכות לבא ולומר לך או לכל אישה ואיש אחרים שזה לא . אני חושבת שתעצומות הנפש שאת מוצאת בך להעלות את הדברים ולתת להם לגיטימציה הם חשובים לך ככלי להתמודד אבל חשובים בכלל לנשים נוספות שעוד יחוו ואולי כבר חוו את האבדון הבלתי נתפס הזה. זה משהו שאת תישאי איתך כל חייך כל נשימה וכל צעד שתתקדמי . זה שם. מעין שלך שם למעלה צופה ורואה אותך מתאבלת ומתגעגעת. תחושת ההחמצה היא גדולה. הכאב בלתי נתפס והגעגוע למה שלא הספקת - קשה לשני הצדדים אין לי ספק. אני מקווה בשבילך שבתוך כל זה ובעצם יותר נכון לומר שאני בטוחה- שבתוך כל זה את זוכרת מי את, מה את, מה השגת ומה עוד תשיגי. שאת יודעת ש"לא יכלת לעשות דברים אחרת" ושאת יודעת שאת אישה מופלאה וחזקנ שנותת לי ולרבות אחרות המון השראה. אוהבת רונה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|