|
13/2/2008 09:39
|
עופרי
|
מאת:
|
|
גילי,
|
כותרת:
|
האמת, אני לא יודעת מה אני רוצה להגיד. דמעות חונקות לי את הגרון. מציפות את הסיפור והאובדן של חברתי היקרה מלפני כמה שבועות. וגם מזכירות לי את ההודעה העצובה מאוד מאוד שלך גילי מלפני שנתיים.
גילי, למרות שאיננו מכירות פנים אל פנים, קיבלתי ממך הרבה: לא לפחד. להיות. פשוט להיות. לדבר. לא לשתוק. להקשיב. לא להחריש. לספר לאחרים. כי כן, אובדן קורה. ואין לדעת איפה הפור יפול. ולהיות, באמתץ פשוט להיות. בהוויה, בטלפון, פנים אל פנים או אל מול המחשב.
אני כאן ואני לא מפחדת להחזיק לחברתי את היד.אני כאן ואני לא פוחדת ליפול או להתרסק. יש שם מישהי שצריכה אותי. שעצם הידיעה שאני לא מפחדת, שאני לא מטאטאה ולא משתמשת במילים שאין ליפותן... אני כואבת. כל רגע. מהצד שלי.
גילי, את הבאת למודעות שמותר לספר ומותר לדבר. כי אובדן היא מילה כואבת וקשה, וחותכת מבפנים ומבחוץ ומכל הכיוונים. אבל יש להשמיע ויש להקשיב. ויש מקום. הרבה מקום בלב.
תודה שאת כאן.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|