|
13/2/2008 16:55
|
נלי
|
מאת:
|
|
גילי יקרה,
|
כותרת:
|
את אשה מקסימה ומופלאה ויקרה כלכך, אני משתתפת בכאבך ומחבקת אותך חיבוק חזק של אומץ (ככה מאיה בת ה4 שלי קוראת לזה...) את אשה נדירה בכוחותיה. ל"אנשים רגילים", ככה אני סבורה, אין אומץ להסתכל בעיניים לתוך מקומות אפלים ומפחידים כמו זה שאת נוגעת בו וחווה עכשיו, וחווית אז. אני לא יודעת אם זו אטימות (ומי כמוני מאשימה באטימות על ימין ועל שמאל, את החברה שלנו) כמו שזה פחד. והאנשים החלשים שאין להם אומץ, וזה יכול להיות כל אחד מאיתנו בסיטואציה כזאת או אחרת, הופכים אטומים פשוט כדי לשרוד, במובן הפסיכולוגי. לא לתת למשהו לטלטל אותם. אין לי ספק שאת חווית חוסר רגישות וחוסר תמיכה וזה מחפיר מצד מי שהיה סביבך לנהוג כך. אנשים, לצערי, לפעמים הם פשוט נמושות. שלא תדעי עוד צער והמשיכי להיות אשה מדהימה וחסרת פשרות, ולמרות שאנו לא מכירות אני אוהבת אותך ומרגישה שאת עבורי בן אדם קרוב ומיוחד, כמו מין אחות...
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|