הבלבול שלך הוא כ"כ טבעי. אל תלחמי בו. והאמת - אל תנסי להבין. לא הכל, לא עכשיו. לאט. אני זוכרת את השבועות הראשונים, שבהם כל מה שהתחשק לי היה להסתגר עם שי וטל בכוך הקטן שבו גרנו, לא לענות לטלפונים (לא עניתי), לא לראות אנשים, רק אותנו - ללמוד להיות הורים בשקט... הלילות בלי יותר משעתיים שינה (במקרה הטוב), הבכי שפתאום מתחיל ולא יודעים למה או איפה הוא יגמר - מה מציק לה? מה אני עושה לא טוב? מה אני יכולה לעשות יותר? איזה פחד... מה יהיה?... לאט לאט... תאכלי עכשיו את החיים בביסים קטנים, כי גם ככה כל ביס הוא עם טעם חדש. ומה עם הישן? ואיפה אני?.... לאט. עצתי ממרומי 8 וקצת חודשי אמהות - אל תנסי להבין עכשיו, חוץ מאת הצרכים של אלמה. איך את תהי .. וזוגך.. והשיתוף בהכל (דרך אגב, למה בהכל? שום שיתוף לא יוכל לעשות אתכם שווים עם אלמה. למה לנסות בכלל? - לא בביקורתיות, פשוט זו מלחמה מיותרת לדעתי).. .זה יגיע. תני לך זמן. כזו פיצקית וכבר את במחשבות רחוקות מאוד קדימה, תני לך זמן לנשום. או יותר נכון - להבין איך נושמים מחדש. לדעתי הלא מקצועית בעליל, דווקא בשלב הזה הכ"כ משמעותי, כל ה"הבנות" הללו שיש לנו על עצמנו, החיפושים והתובנות, כל אלה צריכים לצאת לחופשה יזומה. לתת לראש קצת שקט. שיהיה פנוי לסיפוק הצרכים של היצורון החדש שתלוי בנו בדרך הטובה ביותר, ולסיפוק הצרכים המידיים שלנו (לישון, לאכול, לנשום). חוץ מזה - לזרום. קלישאתי ונכון. לא לנסות להגיע למסקנות. לחיות את הרגע. כל השאר יגיע - תאמיני לי. ולגבי הבקבוק וההנקה, אני לא מומחית בעניין בלבולי הפטמות, אבל באמת מציעה לך לא להחליט כרגע. ומכיוון שההנקה הכי שוברת בהתחלה, אבל אם נשברים קשה מאוד מאוד להתחרט אח"כ, הייתי מציעה לך כן לנסות להקל על עצמך בכל דרך אפשרית (כן, גם אם זה אומר שהוא יקום איתך. אצלנו זה קרה פעמיים או שלוש שאני הייתי על הסף וזה מה שהחזיר אותי לשפיות), ולדחות את ה"מקסימום נוותר על ההנקה" לזמן בו תוכלי לחשוב קצת יותר בניקיון בילבולי, וללא כל העומס הזה שיש עליך כרגע. ועוד עצה מקונטרול פריק מנוסה- נסי לשחרר שליטה. תבטחי בך, בבעלך ובאלמה שאתם תצלחו את התקופה הזו. תבטחי בחיים. תשחררי... בעיקר אותך. קחי חיבוק, גם אם עצותי לא לטעמך (זכותך), ומאחלת שתצליחי לחיות את הרגע ואפילו להנות ממנו. אח"כ מתגעגעים גם לתקופה הזו (אשכרה! לא יאומן!). אוף, יצא ארוך ומבולבל גם, ליאתיתי.
|
תוכן התגובה:
|