הקשיים בהתחלה הם גדולים, את משקיעה המון ללא תמורה, ולפעמים מתוך הטיפול הטכני בתינוק ובענייני הבית, ומתוך העייפות הגדולה והבלבול וחוסר הבטחון, קשה להתמקד ברגשות. כשאיתי נולד, למשך תקופה די ארוכה (כמה חודשים!) גם אני חששתי שלעולם לא אתאהב בו ממש- מעבר לרצון לגונן ולטפח לא הרגשתי כלפיו הרבה. זה משפט כל כך פשוט, אבל כמה שאני התייסרתי מכך, וכמה שעד היום אני חשה החמצה וכאב על התקופה הזו שבה, לתחושתי, לא אהבתי אותו כפי שהגיע לו. אני חושבת שזה נבע מהיותו תינוק קשה, שבכה המון ונמצא כמעט כל הזמן על הידיים (וגם אז הוא בכה), אבל עוד יותר מזה- מתחושת אכזבה קשה שלי (עוד בהריון) מכך שלא הריתי בת. אבל יום אחד בהיר, כשהוא היה כבן 4 חודשים, קלטתי שבעצם, לאט לאט הלכה ונבנתה בי אהבה ענקית כלפיו, כלפי מי שהוא התפתח להיות, כלפי האישיות שלו. מיותר לציין שהיום (הוא בן 4) אני משוגעת עליו (איך אמרה ליאתיתי? מחוקה לו על הטוסיק...:)) והקשר שלי איתו נפלא וזורם- אני מרגישה שאני כל כך מחוברת אליו, כל כך יודעת להגיע אליו ולגעת בו, ממש כמו שהוא יודע להגיע אלי ולגעת לי עמוק בלב. אז אם את עדיין (אחרי כל העידודים...) באיזשהו מקום לא לגמרי בטוחה וקצת חוששת- נסי לא להתמקד בחששות, וחכי קצת. איפשהו אחרי החיוך הראשון (סוף סוף איזושהי תמורה!) אני בטוחה שתרגישי שאת בדרך הבטוחה להתאהבות טוטאלית. המון חיבוקים, מיכל.
|
תוכן התגובה:
|