13/5/2003 08:06
|
טלטל
|
מאת:
|
אני מודה
|
כותרת:
|
שבדרך כלל אני קוראת סיפורי לידה בשיוויון נפש מסוים. אני מניחה שזה לא אתן (כי הסיפורים באמת מרגשים!). אבל איכשהו זה לא עושה לי "את זה" בלב. אולי בגלל שהם צפויים ומוכרים כל כך. בכל אופן, הסיפור הזה ממש גורם לי להזיל. לא יודעת למה. אולי כי הוא שונה, אולי בגלל התמימות שבה נכתב, אולי הציפיה שלא התממשה, אולי היחס ליולדת שמתקבל אצלה כמובן מאליו, אולי ההפרדה הנוראה מהתינוקת שהיתה מקובלת אז וגרמה לאותו נתק בין האם לילד עליו שמעתי לא אחת מקרובות מבוגרות... בקיצור, מרגש מאוד ומדגיש שוב את הדרך הארוכה ש"עשינו" מאז, בזכות תנועות כמו "המרכז הישראלי לחינוך ללידה", המשכו- "נשים קוראות ללדת" וכל אותן נשים שפעלו למען כולנו כל השנים (ואתן יכולות להוסיף כאן עוד. זה מה שאני מכירה). מזכיר לי את סיפורי הלידה של הסבתות שלי ושל אמהות ודודות. למה המיילדות ההן היו כאלה "מרשעות"?! הרי לא באמת היו רווקות זקנות וחמוצות. בוודאי ילדו גם הן. מה הביא אותן להיות כאלה? שאיפה להשביע רצון של רופאים גברים? אמונה שעל-ידי גערות ישיגו התקדמות בלידה (בחוסר אמצעים אחרים), החצנה של מירמור בגלל יחס "המערכת" אליהן? מה? אני פשוט לא מבינה. אבל העיקר שעבר, ושתהיינה לכולנו לידות נפלאות ומעצימות מעתה ועד עולם. טל. ודרך אגב, פירסמת את הסיפור בהסכמת הסבתא? איך בכלל הגעת למכתב? התוכלי לתת קצת רקע? תודה על השיתוף.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|