הלוואי שהיתה לי כזו הצצה לחייהן של אימותיי.
מה שכל-כך הדהים אותי בסיפור הוא מעגליותו. דור הולך ודור בא, והלידה לעולם. נכון, המסגרת קצת שונה, המיילדת בתולה, ניתן להחשיך חדר עם וילון, הגבר אינו בתמונה (מדוע דרך אגב? איפה היה סבא שלך?). אבל חוץ מזה התמונה מוכרת.
הרגע שהעלה דמעות בעיני היה רגע הפקפוק. אולי כי אני זוכרת אותו טוב כל-כך מעצמי. התהיה היכן האושר, והאם אני, אחרי לידה מבאסת כל-כך, בכלל זכאית לו. הצטערתי בשביל סבתך, אבל שמחתי בנחמה שמצאתי בהמשכיות הרגשית הזאת. משום מה, ולמרות שאני אמונה על לימודי ההיסטוריה, והאימפתיה שלהם לרגשות אנושיים באשר הם ומתי שהם, היתה לי איזושהי אמונה קדומה ובלתי מודעת בעליל, שהניתוק הזה מצאצאנו, הפקפוק ביכולתנו כאימהות, סימני השאלה מעל לאושר, כל זה, חשבתי, הן מחלות של העולם המודרני, עונש על כך שאנחנו (או חלקנו) לא ממש מחוברים לעצמנו. סבתא שלך ריגשה אותי, כי שוב הזכירה לי את שאני כל-כך אוהבת לזכור: עד כמה כל המגוון האנושי הפרוע הזה מופעל בסופו של דבר על-ידי אותם כפתורים.
עכשיו רק נותר לספר לנו את המשך העלילה. תודה
|
תוכן התגובה:
|