שואלת יקרה,
ממרומי גיל שישה וחצי חודשים :)
קודם כל קחי בחשבון שזו יכולה להיות התחלתה של תקופת חרדת הנטישה. זו תקופה שבה הילד מתנגד לכך שהמטפל הראשי (את כנראה) יעזוב אותו. ממליצים לא להתנגד לרגשות התינוק, אלא לקחת אותו איתנו כמה שרק אפשר (ליץ', סולטר ואחרים). אני אישית לוקחת את זה כמחמאה כאשר סתיו בוכה איתי, ולא עם מישהו אחר - אני היא המשענת הבטוחה שלה, שאיתה היא יכולה לפרוק את כל הרגשות הקשים (שחלקם התעוררו בעקבות פחד מאנשים אחרים).
היו לי כמה מחשבות על נושא הפינוק, אני אתן לך לינקים לכמה דברים שכתבתי על זה.
לגבי אגואיסטיות של תינוקות: http://www.leida.co.il/reply.asp?rep=126470
משהו שכתבתי על שאלה מאוד דומה - לגבי פרשנות של בכי: http://www.leida.co.il/reply.asp?rep=117872
ארזית לא יכלה לנסח את זה יותר טוב ממני, לגבי קבלת בכי: http://www.leida.co.il/reply.asp?rep=117782 - אני מאוד תומכת בגישה הזו, ועושה את זה כל הזמן. מפורט ב"התינוק יודע" של אלטה סולטר.
רוניתה מצטטת אותי, לגבי הטענה שלא צריך לפנק, ושככה כולנו גדלנו (בלי יותר מדי פינוק): http://www.leida.co.il/reply.asp?rep=125858
עוד לגבי החרדת נטישה. אם הבנתי נכון (אני לא פסיכולוגית ולא שום דבר דומה), היא מתחילה כאשר התינוק מבין מהי עזיבה. עזיבה פרושה שאת לא תהיי שם. כי כשהתינוק קטן יותר, כשאת לא שם את פשוט לא קיימת. אין דבר כזה עזיבה. אז החרדה מתחילה בהבנה מהי נטישה. ומתי היא עוברת? כשהתינוק מבין שאת גם תחזרי. מכיון שכל ההבנות האלה תלויות בהתפתחות מוחית, שאין דרך לזרז אותה - אין הרבה טעם להתנגד לכל התהליך. הוא בוכה כשאת הולכת? קחי אותו איתך. אי אפשר? אז הוא יבכה, אין מה לעשות.
זהו, מקווה שמשהו מזה יתאים לך. גם אני מחוברת עם ריצ'רצ' לתינוקת שלי בתקופה הזו. אבל אין ספק שזה יעבור כלעומת שבא, ואנחנו נשאר עם תינוקות בעלי הרבה בטחון עצמי!
|
תוכן התגובה:
|