פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

21/7/2003 15:53 אתליאת מאת: במחשבה שניה - אני מצרפת את סיפור הלידה (הארוך) שלי כדי שתבינו על מה מדובר... כותרת: לילד האהוב שלי – סיפור הלידה שלך הכל התחיל בחודש אפריל 2002. אבא שלך ואני לא בטוחים בדיוק מתי נוצרת- יכול להיות שזה היה כשהיינו בסקי בצרפת, או מיד אח"כ כשהיינו עם סבא שלך בטיול בברצלונה, או אולי זה היה באחד הימים בסביבות יום העצמאות כשאבא שלך חזר ממילואים. אבל זה לא ממש משנה כי הדבר החשוב הוא שאתה נוצרת מתוך אהבה גדולה וחזקה בין אמא לאבא שלך, והתחלת לגדול לך בתוך הבטן של אמא. ביום שהמחזור שלי היה צריך להגיע, עשיתי בדיקת הריון ביתית ותוך כמה דקות זה היה ברור- אתה שם ומעכשיו אנחנו מחכים ומתכוננים לבואך. באופן כללי ההרגשה שלי בהריון היתה נפלאה – בלי בחילות, שחיתי פעמיים בשבוע ולא עליתי הרבה במשקל. בגלל שאמא שלך הרבה יותר רגועה כשהיא יודעת הרבה על מה שקורה לה- ביליתי שעות בקריאה על ההתפתחות שלך בבטן. עברתי כמעט את כל הבדיקות האפשריות כדי לוודא שאתה בסדר ושמחתי לכל הזדמנות לפגוש אותך באולטראסאונדים, בהם הפכת להיות מתוק יותר ויותר מחודש לחודש. במשך כל ההריון אבא שלך ואני קראנו לך בכינוי חיבה "מוטי", מתוך שיר ישראלי שהצחיק אותנו. דיברנו איתך הרבה, ליטפנו אותך והכי אהבנו להרגיש את הבעיטות המתוקות שלך ואת הגיהוקים הרבים שגיהקת אלינו מתוך הבטן. אבא ואני גם הלכנו, ביחד עם ההורים של עלמה (שהיתה אמורה להיוולד שלושה שבועות אחריך ובסוף נולדה באותו יום שבו אתה נולדת) לקורס הכנה ללידה טבעית ב"דרך אם", שם לימדו אותנו כל מיני שיטות כדי שלאמא לא יכאב מאוד בלידה שלך. בחודש התשיעי אבא ואני הפסקנו לנסוע למקומות רחוקים, כי פחדנו שתחליט להגיע דווקא כשאנחנו נהיה רחוקים מבית החולים. אני המשכתי לעבוד במשרד שעות ארוכות כרגיל ממש עד יומיים לפני שנולדת, גם כי לא היתה לי ברירה וגם כי ידעתי שהציפייה תהיה יותר קשה בשבילי אם סתם אשב ואחכה לך בבית. ככל שהזמן עבר התרגשנו יותר ויותר שהנה- אנחנו עומדים לפגוש אותך בקרוב, וכל כך רצינו שזה כבר יקרה… אבל אתה לא מיהרת. רצית לגדול עוד קצת בבטן של אמא לפני שתצא לעולם הגדול, וכך עבר לו חודש תשיעי בלי שום סימן שאתה עומד לצאת. בחודש עשירי, התחלתי ללכת כל יומיים למרפאה שבה עשו לי אולטראסאונד ומוניטור כדי לוודא שהכל בסדר איתך ושסתם לא מתחשק לך לצאת עדיין. והנה יום אחד, ב- 14.1.03 בבוקר, אחרי שבוע וחצי של בדיקות כאלה, היתה ירידת דופק במוניטור, בדיוק כשהיה ציר אחד בודד- מה שאומר שהתחיל להיות לך לא כל כך טוב בבטן והציר לא עשה לך טוב. הרופא במרפאה אמר לי שאנחנו צריכים ללכת לבית החולים ושם ייעצו לנו מה לעשות. אני נסעתי הביתה, וטילפנתי לאבא שהיה בעבודה. אבא בא מהר והביא לי אוכל, ואחרי שנרגענו קצת, ואבא התקשר לעבודה שלי להודיע שלא אגיע היום, נסענו לביה"ח ליולדות "ליס" באיכילוב. במיון קיבלו אותנו מיילדות מאוד נחמדות שבדקו אותי, ועשינו שוב מוניטור, ששוב הראה ירידות קלות בדופק שלך בכל פעם שהיה ציר בודד וחלש. הרופא המנהל במיון אמר לנו שצריך לעלות מהר לחדר לידה ולזרז את הלידה. אמא שלך, שמאוד רצתה שתצא רק מתי שאתה רוצה לצאת, ביקשה לחכות עוד קצת. אחרי שדיברנו עם עוד רופא- הסכימו שנחכה עוד יום בביה"ח, עם מעקב של מוניטורים, ונראה אם יתפתחו צירים לבד. עלינו למחלקת יולדות, שם קיבלנו מיטה והמשיכו לעשות לנו מוניטורים. המוניטורים עדיין הראו מדי פעם ירידות דופק ולא היו שום צירים. בלילה של ה 14.1.03 הכניסו אותנו לחדר לידה כדי להתחיל זירוז, אבל דווקא בחדר לידה המוניטור היה תקין, והחליטו שאפשר לחכות עוד קצת והחזירו אותנו למחלקה. אבא הלך הביתה לישון קצת, ואני לא כל כך הצלחתי להירדם- גם כי דאגתי לך, גם כי התרגשתי שעוד מעט אנחנו ניפגש וגם כי היתה לידי יולדת אחרת שעשתה המון רעשים מתוך שינה… למחרת, ה- 15.1.03, המשכנו בבדיקות של מוניטורים. אחרי ששום דבר לא קרה כל הלילה ולא רצינו לסכן אותך סתם, החלטנו ב- 10:00 בבוקר ביחד עם הרופאים שכשיתפנה חדר לידה אנחנו ניכנס ונתחיל בזירוז. ב- 11:00 הכניסו אותנו לחדר לידה. אחרי שעשינו עוד מוניטור ארוך וחוקן, התחילו בזירוז בערך בשעה 13:00. הזירוז התחיל בזה ששתי רופאות צעירות הכניסו לי בלון עם נוזלים כדי לפתוח את צוואר הרחם, וגם חיברו לי אינפוזיה עם פיטוצין- חומר שגורם לצירים. בהתחלה הכל היה שקט ורגוע, אבא ואני צפינו בטלוויזיה שהיתה בחדר וחיכינו שמשהו יקרה… ואז פתאום התחילו הצירים. איזה צירים… צירים חזקים מאוד ותכופים מאוד- בקושי היתה ביניהם הפוגה של דקה, ולפעמים גם זה לא. הכאבים היו מדהימים בעוצמתם, ובקושי יכולתי לנשום מרוב כאב. אבא עזר לי מאוד- הוא רץ לעשות לי מסאז' בגב בכל ציר, הזכיר לי את תרגילי הנשימות והקולות שלמדנו בקורס ההכנה ללידה ועודד אותי מאוד. בכל הזמן הזה המוניטור שלך הראה ירידות דופק, ובכל ירידה כזאת אני כל כך נלחצתי ודאגתי לך שלא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. שכבתי על הצד, ונשמתי נשימות עמוקות וארוכות ככל שיכולתי. אחרי כל ירידת דופק כזאת אתה התאוששת די מהר, אבל ירידות הדופק המשיכו והמשיכו כל הזמן. היה לי כל כך קשה- לסבול את הכאבים העצומים של הצירים בזמן שאני דואגת כל הזמן לדופק שלך. התרכזתי רק בך, וכך לא יכולתי להתרכז בדרכים להפיג את הכאבים… אחרי שעתיים וחצי (בערך ב- 15:30), בהן לא הצלחתי לעשות כלום- לא לחייך, לא לדבר, לא לחשוב על שום דבר מלבדך ובקושי שיכולתי לנשום, יצא הבלון. המיילדת בדקה אותי והודיעה לי שהגענו לפתיחה של 4 – מה שאומר שהלידה התחילה. המיילדת הסכימה לנתק אותי לכמה דקות מהמוניטור ולתת לי לרדת מהמיטה. ירדתי והלכתי להתקלח, שתיתי קצת וזה עזר לי לאגור כוחות להמשך הארוך שעוד ציפה לי. אחרי שחזרתי מהמקלחת, הצירים המשיכו להיות מאוד חזקים וכשהמיילדת שאלה אותי אם אני רוצה אפידורל- אמרתי שכן ומהר… המרדים בא, חיברו אותי חזרה למוניטור והזריקו לי את האפידורל. סוף סוף יכולתי לנשום קצת והרגשתי רק כאב עמום, אבל במשך כל הלידה אח"כ הגוף שלי מאוד רעד. ירידות הדופק שלך המשיכו, והרופאים, שכל הזמן נכנסו ויצאו מהחדר שלנו, הפחיתו את המינון של הפיטוצין. במשך כל הלידה היו שני רופאים שבאו כל הזמן- רופאה צעירה דתיה ונחמדה ורופא קצת יותר ותיק ממנה שגם הוא היה צעיר ונחמד. הם הסבירו לנו שכל עוד אתה מתאושש מהר מכל ירידה- אין סכנה, אבל אם אתה לא מתאושש- נצטרך להיכנס מהר לניתוח חירום קיסרי. בינתיים הכניסו מוניטור שמתחבר ישר לראש שלך, כדי לשמוע טוב יותר את הדופק שלך. קטן שלי, אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם המצב הזה בלי האבא המדהים שלך. הוא עזר לי כל כך- לשנות תנוחה ולנשום עמוק בכל פעם שהיתה ירידת דופק, הוא נשם יחד איתי ועודד אותי ורק כך יכולתי להמשיך. בשלב הזה הפתיחה נתקעה ולא התקדמה. אחרי שעתיים המיילדת בדקה, והודיעה שהפתיחה היא רק 4.5 אצבעות. וכך זה המשיך במשך 4 או 5 שעות שבהן בקושי היתה התקדמות. ואז אבא הציע לרופאים להגביר את המינון של הפיטוצין. הרופאה הסכימה והעלתה את המינון קצת. הצירים החזקים והתכופים חזרו מיד, רק שעכשיו לא סבלתי מהם כל כך כי הייתי עם אפידורל (שחוזק מדי פעם ע"י הרופא המרדים. אני זוכרת שהרופא המרדים בא מיד כשביקשתי, למרות שהיה עומס גדול בחדרי הלידה- כנראה שהוא ידע שאני עוברת לידה לא קלה…). ואז, בערך ב 21:00 (אני לא ממש זוכרת שעות בשלב הזה כי הייתי מרוכזת כל שניה אך ורק בדופק שלך…) התחלפו המשמרות והגיעה מיילדת מדהימה בשם יהודית. יהודית בדקה אותי ואמרה שהפתיחה התקדמה ל- 9 אצבעות, ושהיא שמעה את הרופאים קודם מדברים על זה שאני מועמדת ל"סקציה" (שזה ניתוח בלועזית) ושהיא חושבת שעכשיו כבר לא צריך ואני אוכל ללדת לידה רגילה, אבל אולי נצטרך ואקום כדי שזה יקרה יותר מהר- בגלל ירידות הדופק. היא דאגה שינקו את החדר, שכבר היה מאוד מלוכלך, הדליקה את המזגן בחדר (לא שמתי לב אפילו כמה היה שם חם עד אז…) ושינתה לי את התנוחה כך ששכבתי על הצד והרגל שלי היתה מורמת למעלה על מתקן במיטת הלידה- היא אמרה שהתנוחה הזאת טובה ללידה, ואני הרגשתי שהשינוי קצת רענן אותי. אחרי שחלפו עוד בערך שעתיים (אני לא זוכרת כלום מהזמן הזה מלבד הריכוז שלי בדופק שלך והנשימות העמוקות שאבא ואני נשמנו על הזמן, כשבכל ירידת דופק אנחנו לוחצים על הלחצן שקורא למיילדת, עד שמגיעה ההתאוששות המיוחלת שלך…) יהודית בדקה את הפתיחה והודיעה שאנחנו בפתיחה מלאה. הרופא אמר שאני יכולה ללדת לבד, בלי עזרה והציע שאנסה להתחיל ללחוץ בכל ציר. בגלל האפידורל לא ידעתי בדיוק מתי יש ציר, אז אמרו לי לפי המוניטור וניסיתי ללחוץ. בגלל כל הלחץ מירידות הדופק שלך שכחתי לגמרי את כל התנוחות הטובות ללידה שלימדו אותנו בקורס ושקראתי עליהן, ופשוט נשארתי שוכבת על הגב, כשיהודית ועוד מיילדת מחזיקות לי את הרגליים ואני לוחצת חזק בכל ציר. הרופא אמר שאני לוחצת יפה, אבל ירידות הדופק שלך התחילו להיות יותר עמוקות וארוכות, וזה הלחיץ אותי נורא. לא יכולתי להתרכז בכלום- כולל בלחיצות וצעקתי להם שיעזרו לי להוציא אותך. הרופאה הצעירה והעדינה אמרה שהיא עושה ואקום. אני זוכרת שחשבתי לעצמי לרגע שלמרות שכל כך רציתי לידה טבעית- הלידה שלי כוללת כמעט את כל ההתערבויות הרפואיות שקיימות… הביאו את המכונה של הואקום והיא הכניסה את החלק שנראה כמו פומפה וניסתה למשוך אותך החוצה אבל לא הצליחה. ואז הרופא הותיק יותר לקח את המכשיר ועשה את הואקום בעצמו. פתאום, בתוך שניה, הגיעו המון אנשים לחדר- משהו כמו 8 אנשי צוות היו סביבי, שניים מחזיקים לי את הרגליים והשאר צועקים לי ללחוץ חזק בכל ציר. הרגשתי שאני מאוד צמאה ואין לי כוח, אז אבא הרטיב מגבת קטנה והרטיב לי את הפנים והשפתיים. לחצתי חזק בכל כוחותיי בכל ציר, אבל זה לא הספיק כי לא נשארו לי הרבה כוחות. בכיתי וצעקתי חזק בכל לחיצה. כל הזמן שמעתי את הדופק שלך במוניטור, את ירידות הדופק המפחידות… צעקתי שאין לי כוח, שאני לא יכולה יותר, חשבתי שזה לא ייגמר אף פעם… ואז שמעתי את אבא אומר לי- הוא כבר בחוץ, הראש כבר בחוץ… עוד קצת… לא יודעת מאיפה שאבתי את הכוחות ללחוץ עוד, פתאום לא שמעתי כלום מסביבי והמון האנשים בחדר נראו לי כמו זזים בסרט אילם. עצמתי את העיניים, אמרתי לעצמי בראש שעכשיו אני עושה את זה, נשמתי נשימה עמוקה ולחצתי בכל הכוחות שנשארו לי בגוף… אחרי כמה דקות הרגשתי מין ריקנות בבטן ובשעה 00:16 (כבר 16.1.03) ראיתי את הרופא מחזיק אותך- קטן ואדום… שמעתי את הרופא צועק- "מקוניום סמיך, תביאו את המשאבה". הם גזרו את חבל הטבור ורצו איתך החוצה לחדר סמוך שבו היו רופאי ילדים. אני צעקתי- איפה הוא, לאן לוקחים אותו… מיילדת אחת שהיתה בחדר אמרה לי שהכל בסדר ורק לקחו אותך לטפל בך ועוד מעט יחזירו אותך אליי. אחרי כמה דקות שמענו בכי מבחוץ, והמיילדת נכנסה ואמרה שהכל בסדר. שאלתי למה לא מביאים אותך והאם היתה לך בעיה של חוסר חמצן בלידה. ענו לי שהכל יהיה בסדר. בינתיים התחילו לתפור לי את החתך שעשו לי בגלל הואקום. אחרי עוד כמה דקות שנראו לנו כמו נצח, יהודית הביאה אותך, עטוף בסדינים ירוקים מחוממים, ושמה אותך עליי. זה היה רגע שלא אשכח לעולם. היית חי וקטן ומדהים. שכבת עליי, מותש מהחוויה הנוראית שעברה עליך, לרגע הרמת את הראש הקטן והמדהים שלך כלפי מעלה וממש הסתכלת עליי. מלמלתי לאבא שאני לא מאמינה, שאתה כזה מדהים. לחשתי לך "ילד שלי" המון פעמים וליטפתי את הראש שלך… בכלל לא הרגשתי שממשיכים לתפור אותי… יהודית אמרה שצריכים לקחת אותך לפגיה ולוודא שיש לך מספיק חמצן. אמרתי לאבא שילך איתך ושלא יעזוב אותך. אבא חזר אחרי כמה דקות ואמר שהכל בסדר. המתמחה שתפרה אותי אמרה לי שאתה תינוק יפהפה ושהיא מזמן לא ראתה כזה תינוק יפה. אח"כ שכבתי שעתיים בחדר הלידה להתאוששות, במהלכה יצאה השילייה, והמיילדת אמרה שהשילייה זקנה (טוב, חודש עשירי זה באמת הרבה, לא?). רופא אחר לקח דם מחבל הטבור (כנראה לצורך מחקר). אבא היה איתי, ואח"כ הלך לבדוק מה קורה איתך וחזר ואמר לי שהעבירו אותך מהפגיה לתינוקיה. אחרי שעתיים הוציאו אתי מחדר הלידה כדי להעביר אותי למחלקה. אמרו לאבא ללכת ולחכות לי במחלקה. שמו אותי במיטה במסדרון וחיכיתי לבד שם כרבע שעה שהאח יבוא לקחת אותי למחלקה. הרגשתי חוסר אונים ופחד גדול- בקושי הצלחתי לראות אותך, כל כך רציתי לראות אותך ולדעת שאתה באמת בסדר. וגם ידעתי שאבא מחכה לי במחלקה הרבה זמן ובטח דואג. ניסיתי לקרוא למישהו אבל כולם היו עסוקים. שכבתי שם לבד ובכיתי. בסוף הביאו אותי בשעה 3:30 לפנות בוקר למחלקה. שם העבירו אותי למיטה בחדר עם עוד פיליפינית שילדה. אבא דאג שיהיה לי נוח ושתהיה לי שתיה ליד המיטה ושהתיקים שלי יהיו שם ואז הלך הביתה לישון קצת ולאגור כוחות. אני שכבתי שם, בוהה בתקרה, מרגישה את הכאבים החזקים בכל אזור האגן ואת הנמנום ברגליים בגלל האפידורל. לא הצלחתי להירדם, והרגשתי חוסר גדול כי ילדתי אותך ובעצם עוד לא ממש פגשתי אותך. האחות במחלקה נתנה לי מין דפי הנחיות כאלה לקרוא. הדלקתי אור קטן וקראתי בהם שאסור לקום מהמיטה לבד, אלא צריך לקרוא לאחות. ב5:30 לפנות בוקר לא הצלחתי לחכות עוד וצילצלתי בלחצן לאחות. היא באה ואמרתי לה שאני רוצה לקום. היא עזרה לי לקום, ראתה שאני מצליחה לעמוד יציב (למזלי ההשפעה של האפידורל חלפה מהר כנראה) ועזרה לי להיכנס לשירותים. בדקה שאני מצליחה לעשות פיפי ואז אמרה שאני יכולה לקום לבד, אבל מאוד בזהירות. אחרי שהיא הלכה, קמתי מיד, והלכתי בהליכה מדדה לתינוקיה (ידעתי איפה היא כי היינו בסיור בביה"ח לפני הלידה). נכנסתי לתינוקיה, ואמרתי לאחות- "אני רוצה לראות את הבן שלי". היא שאלה מה השם, ואז הביאה אותי אליך. שכבת לך, עם עיניים עצומות, בתוך עריסה שקופה. על דופן העריסה היה כתוב את השמות של אבא שלך ושלי ואת זה שביקשתי שתאכל בהנקה בלבד. שאלתי את האחות אם אני יכולה לנסות להניק אותך והיא אמרה שכן ושיש חדר בקצה המסדרון. לקחתי את העריסה שלך לחדר, הרמתי אותך וישבתי איתך על כורסה. הרמתי את החולצה וקירבתי אותך לציצי- אבל אתה היית מנומנם ואני לא ידעתי בדיוק מה לעשות. חזרתי איתך לאחות ואמרתי לה שאני לא יודעת איך להניק. היא אמרה שאחזור בעוד שעה, אחרי שהיא תסיים את המקלחות את התינוקות, והיא תעזור לי. נשקתי לך על הלחי, והחזרתי את העריסה שלך למקומה. חזרתי למיטה ובאיזשהו שלב נירדמתי קצת, ואז העירה אותי אחות שאמרה לי שקוראים לי בתינוקיה להנקה. קמתי מהר ורצתי, מדדה, לתינוקיה. באתי וראיתי אותך בוכה. שאלתי את אותה אחות אם תוכל לבוא לעזור לי והיא אמרה שאני אלך והיא תכף תבוא. ישבתי איתך על הכורסה בחדר ההנקה. קירבתי אותך לציצי ואתה מיד חיפשת את הפיטמה עם הפה המתוק שלך. ברגע שעזרתי לך למצוא אותה- התחברת אליה והתחלת לנסות למצוץ. זה היה מדהים. אני זוכרת שחשבתי- איך יצור כל כך קטן, שרק נולד, יודע לעשות את כל הדברים האלה… האחות באה, הראתה לי איך להחזיק אותך ובדקה ואמרה שאתה דווקא יונק יפה. הייתי כל כך מאושרת. ככה נשארת מחובר אליי לציצי במשך שעה וחצי ! אני חושבת ששנינו לא רצינו שזה ייגמר. סוף סוף הרגשתי שלווה, הרגשתי שאתה בסדר, שקיבלתי אותך במתנה ושאתה המתנה הכי מדהימה שיכולתי לקבל !!! אחרי שנרדמת החזרתי אותך לעריסה, ואז ראיתי על הדפים שם שהאפגר שלך היה 2 בדקה הראשונה אחרי הלידה, 7 אחרי 5 דקות ו- 9 אחרי 10 דקות. שאלתי את האחות מה זה אומר והיא אמרה שכל הבדיקות שלך בסדר ואני יכולה להירשם לדבר עם רופא הילדים. כשאבא בא הלכנו לדבר עם פרופ' מימון, רופא הילדים בתינוקיה. הוא הסביר לנו שנולדת עם מים מקוניאליים (עשית קקי בבטן של אמא) ושאפת אותם לריאות ולכן היו צריכים לשאוב אותם כדי שתוכל לנשום. הוא אמר שהתאוששת מאוד מהר- תוך 5 דקות חזרת לאפגר 7 שנחשב תקין, ולכן אתה תהיה בסדר גמור ואין לנו מה לדאוג. הוא הסביר שזה כמו שבן אדם מבוגר לא ינשום דקה וחצי ושכל בן אדם יכול לעמוד בזה. גם המוהל שלך, פרופ' דולברג שהוא גם רופא ילדים ומנהל הפגיה באיכילוב, אמר את אותו דבר כששאלנו אותו בברית שלך, אז יכולנו להירגע. ואז בבוקר התחילו להגיע הסבתות והסבים שלך לראות אותך, וכולם היו כל כך מאושרים- בעיקר אבא ואני, שלא ידענו מה לעשות מרוב אושר !!! ואז, חמוד שלי, התחילו החיים המשותפים והמדהימים שלנו ביחד. הכל היה חדש, ואפילו שהרבה דברים הפחידו אותנו- כמו למשל האמבטיה הראשונה שלך- הכל היה מרגש ומשמח (והכל הכל היה בעזרה מדהימה של אבא שלך, שרצה לטפל בך בכל דרך שרק אפשר, ולקח שבוע חופש מהעבודה כדי להיות איתך ואיתי). ואפילו שבכל יום אני בטוחה שהאהבה שלי אליך הגיעה לרמה שאין מעבר אליה, אני נדהמת לגלות שלמחרת האהבה עדיין מתעצמת. ושלא יהיה לך ספק- הייתי עוברת שוב את כל החוויה הקשה של הלידה שלך ועוד הרבה יותר מזה כדי לקבל אותך. הלב שלי מתמלא אושר אדיר בכל פעם שאני חושבת עליך, על החיוך המדהים שלך, על המבט הבוחן שלך, על הדרך שבה אתה פותח את הפה כשאתה מרוצה ועל העיניים העצומות והדמעות המתוקות שלך כשאתה בוכה. אתה ילד שבא מאהבה גדולה. אני אוהבת אותך ילד שלי. אמא. תוכן התגובה: תגובות נוספות 21/7/2003  13:43 הבן הראשון שלי נולד בוואקום - אסנת ש. 21/7/2003  14:26 גם אצלי הלידה השניה לא הזכירה בכלום את הלידה הראשונה (תודה לאל) - שגית 21/7/2003  14:28 גם אצלי הן היו שונות מאד. בעיקר בגלל ההבדל בידע שלי ובמוכנות. (ל"ת) - Hilla 21/7/2003  14:46 למה הרופא המליץ על קיסרי? (ל"ת) - תיתי 21/7/2003  14:46 מבינה ומזדהה - *מאיה* 21/7/2003  15:38 תודה על התגובות המעודדות, ולשאלותיכן... - אתליאת 21/7/2003  16:03 לידה ראשונה ואקום לידה שניה מדהימה - מיכל של איל 21/7/2003  16:31 אתליאת, סיפור הלידה שלך ריגש אותי מאוד - אורלי של ליאור 21/7/2003  16:53 אין לי תשובה, רק הדמעות זורמות כמו נהר - annat 21/7/2003  17:18 ענת- אין לך מושג כמה את צודקת. ותודה לך ולאורלי על האיחולים... (ל"ת) - אתליאת 21/7/2003  18:06 אתליאת יקירה - זולו 21/7/2003  22:50 אתליאת יקרה, סיפורך העלה דמעות בעיני. (ל"ת) - דניאלה 22/7/2003  07:45 אתליאת, כדאי לך לשקול לקחת רופא אחר שיעודד אותך ביכולתך ללדת (ל"ת) - שרה 22/7/2003  10:37 אתליאת סיפור לידה מדהים !!!!! דמעתי כל כך. - זהר 22/7/2003  12:25 אתליאת - שיר 22/7/2003  13:52 בנות- תודה מכל הלב על התגובות המרגשות ! (ל"ת) - אתליאת 23/7/2003  00:35 אתליאת יקרה.... - שרי

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש