ביתנו הקטנה בת שלוש, ומיטתה עדיין צמודה לשלנו. איזה כיף - אני לא צריכה לקום, לא צריכה לצאת מהמיטה, לא צריכה "לא להשבר", ויכולה פשוט לחיות את חיי בשלווה. כל אחיה הגדולים של הקטנה ישנים יפה בחדרם ובמיטתם, ומעולם לא "הרגלתי" אותם. הזמן עשה את שלו, ובסוף כולם מבקשים חדר לבד, ואף דורשים שידפקו על הדלת לפני שנכנסים... מי אמר שצריך כל הזמן להלחם עם הילדים?
|
תוכן התגובה:
|