אני עוד לא מצליחה להכיל ולנתח ולעבד את מה שאני רוצה לכתוב לך. את מדהימה, את חזקה, את נהדרת. אמא שלי עברה סיפור דומה לשלך, עם אחי הקטן. הכאב שמתערבב עם השמחה ויוצר כזה בלבול שלא יודעים איך לנשום בתוכו. רוצים לבכות, להתאבל, לקחת רגע - ואי אפשר, החיים לוקחים אותנו הלאה. ועם זה - השמחה העצומה על בואו של מי שכל-כך חיכית לו. אבל איך אפשר לשמוח עכשיו? האם מותר לי? האם אני לא אמורה לבכות? והכל יחד. הכעסים על אבא מוכרים לי עד כאב. הוא נפטר כשהייתי בת 16, ולא היה שם בשבילי בכל הארועים של חיי. מצבא ועד חתונה ולידה. וזה ממשיך לכאוב כשחברים מתחתנים וחברות יולדות, ולהם יש שני הורים שמגיעים לארוע. ורק לי לא. המיילדת החכמה שלך אמרה דבר נכון, ואפשר עוד להרחיב אותו: מותר להיות חלשים. מותר להרגיש שזה יותר מדי בשבילנו, אבל החשוב הוא לא לעשות את זה לבד. להיות חלשים ביחד. עם יואב, שנשמע כגבר ובן-זוג מדהים, עם אמא, שבוודאי לא עוברת תקופה קלה בעצמה ועם עמר שבוודאי יגדל להיות שילוב מנצח של אמא ואבא שלו.
שתדעו רק אושר ושמחה. מאיה.
|
תוכן התגובה:
|