גם לי זה מרגיש אך ורק מהבטן, אבל הבטן והראש הם אותו אחד מבחינתי, וכאשר אני "זקוקה פיזית" (אשכרה) לממתק אחרי הארוחה, אני גם יודעת למה. שנים אני כבר בודקת את זה, וזה מדהים- ההרגלים האלה הם, חד משמעית, העתק מדוייק של מה שעשינו בילדותנו. בדקתי כ"כ הרבה אנשים. מי שאמא שלה הרגילה אותה לפרי אחרי האוכל, תמשיך להרגיש שהיא זקוקה לפרי אחרי האוכל, מי שאכלה עם התה- היום אוכלת עם הקפה, וכיוב', למעט אנשים שמנעו מהם לחלוטין- אלה מתנפלים היום, כמו גם בילדותם, בכל פעם שזה זמין. ועוד משהו קטן לצורך המחשת העדר המרחק בין הבטן לראש- עד היום כשאני נכנסת לבית של ההורים שלי אני *חייבת* משהו מתוק והולכת ללא הכרה היישר לארון שבו יש שוקולד מאז ומעולם. עובדה. הלוואי שאצליח לתת למיה את יכולת הבחירה. תמי.
|
תוכן התגובה:
|