|
30/9/2001 15:29
|
ריש
|
מאת:
|
|
מכירה את המבטים של ה"האש פאפיז"
|
כותרת:
|
גם אני סבלתי מהם נורא. לא יכולתי לראות ת'אנשים בעבודה כי בכל פעם שהסתכלו עלי היה להם את המבט הזה של" אויש איזה מזל דפוק היה לה". הכי נורא בעיני היה גל השמועות וה"נשמות הטובות" שטרחו לדווח לכוווווולם מה עבר עלי (כשבעצם אף אחד חוצמהמנהלת שלי לא ידע על ההריון ועל הפסקתו באופו רשמי ממני). מה אגיד לך חלק מבעאס בהתמודדות זו הסביבה שלא יודעת איך "לאכול" את המקרים האלה, ובמקום לתמוך ולהתיחס כרגיל (עד כמה שאפשר) הופכים את מי שעובר/ת חוויה כזו לנכה רגשית ומוגבל/ת גופנית.
חמותי הגדילה לעשות ואחרי שגילנו לה **בדיעבד** לאן נעלמו במשך שבועיים (היא בכלל לא ידעה שאני בהריון) היא כ"כ ריחמה עלי שאפילו ללכת עבורה לדואר (שנמצא 2 דקות הליכה ממני) היא לא הסכימה שאלך "כי אני בחופשת מחלה" (מה שאף פעם לא ממש מטריד אותה במצבים רגילים...).
בגלל אותה חוויה אני הפכתי הפעם ל"מגעילה" וכשברכה אותי אחת העובדות ב"מזל טוב" וטענה כנגדי "למה את לא מספרת שומדבר" הייתי נשמה טובה במיוחד ועניתי חשבתי שפה לא צריך לספר כאלה דברים כדי שכווווווווולם ידעו. מיותר לספר כי באותה שניה נמחק החיוך האווילי שהיה מרוח לה על הפרצוף וירדה היד מהכתף שלי...
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|