ראשית, תודה רבה! שנית, תודה רבה! על הודעת הפרידה הנעימה שהשארת לי. לצערי בקלחת הסידורים של הרגע האחרון (ואצלי תמיד יש הרבה כאלה) לא הספקתי לחזור אליך. אז תודה מאד.
ובענין המשפחתון, אני אגיד לך מה הכי מציק לי: שאביתר מפונק. לא במובן השלילי של המילה, חלילה, אבל בתור תינוקי בודד עם מטפלת שחנקה אותו מאהבה והיתה קשובה לכל גחמותיו, הוא רגיל לעשות מה שהוא רוצה - מתי שהוא רוצה. או לא לעשות (כמו לאכול, למשל). ואני חוששת שבמשפחתון עם עוד ילדים סביבו, שמן הסתם יהיה להם כבר איזשהו סדר יום והרגלים חברתיים, הוא ילך לאיבוד. שלא יהיו קשובים לצורך שלו לישון (או לא לישון). שלא יכפו עליו לאכול כשכולם אוכלים וישימו לב מתי הוא כן רוצה. אולי זה יותר מדי לבקש ממשפחתון? איך רוני הסתגלה להרגלים של כולם סביבה? לא היה לה קשה להתאים את עצמה? ללמוד פתאום לחיות על פי לוח זמנים של אחרים? זה מה שהכי מטריד אותי. אז אומרים, ימי הפרידה הראשונים הכי קשים. האמת, אני פחות חוששת מהפרידה - כי אביתר מאד ידידותי וסתגלן לאנשים, בסך הכל - ויותר חוששת מהקניית ההרגלים (שהם חשובים מאד כשלעצמם, אבל רציתי שזה יעשה בקצב שלו).
... אז מה דעתך? ושוב תודה נועה
|
תוכן התגובה:
|