שלי כבר עוד מעט בת 4 ומתנהגת ככה מאז שהייתה בת שנה וקצת... וזה קשה, כל כך קשה. לא תמיד מודעים לכמה שזה קשה, עד שיום אחד חברה שראתה אותי איתה אמרה שעכשיו היא מבינה אותי. ולא משנה אם אבא בסביבה, או אנשים אחרים שהיא אוהבת, ברגע שהולכים למקומות הומים או כאשר נפגשים עם המשפחה המורחבת או בעיקר עם חברים עם ילדים שהיא לא רגילה לראות לעתים תכופות היא נעשית כזה דבק!!!! זה הגיע עד לרמה כזו שאני לא תמיד נהנית לארח ולהתארח.... אז מה עושים? מנסים לקבל אותה כמות שהיא, כי גם לה קשה כי היא חשה במצוקה בסיטואציות שכאלה. ושמתי לב שככל שאני דוחה אותה יותר, ככה היא נדבקת אלי יותר. כן גם אני מרגישה שהיא לפעמים שואבת ממני את הכוחות, ולפעמים טוב לי שהיא לא בסביבה, אבל אני מוצאת את ההזדמנוות להיות שם רק בשבילה כאשר זה כן מתאפשר וכאשר אני מרגישה שיש לי יותר אנרגיות והעיקר לא להרגיש רע שמרגישים ככה, כי את רק בן אדם, מותר "להתבאס" מאד מהילד שלך. זה לגיטימי. אבל אסור לשכוח שהקטנים האלה זקוקים לנו כל כך והם צריכים להרגיש שאנחנו שם בשבילהם, נותנים להם את הבטחון, גם אם קשה לנו.
|
תוכן התגובה:
|
