אני שומעת ממה שסיפרת ציפיות ואכזבות בשני דברים. ראשית, ציפית שהילדה תהנה מהמסיבה ולא תהיה דבוקה אליך, ולא כך היה. זה נראה לי דבר נורמלי וטבעי אצל ילדים, לא כולם נהנים מחגיגה סביבים, את חלקם (נראה לי אפילו רובם) זה מלחיץ ובאופן טבעי הם פונים לאמא לתמיכה. אני משערת שאם היית צופה מראש שזה מה שיקרה, לא היית מרגישה רע כשהציפיה שלך היתה מתממשת, אלא היית נענית בקלות לצורך של בתך.
אין לי ספק שאת צריכה גם זמן לעצמך, אבל לפעמים צריך ליצור אותו בנסיבות ריאליות יותר, כלומר או כשאת נמצאת ממש בלעדיה, או כשאת נמצאת איתה אבל בסיטואציה שעבורה היא קלה ומוכרת. לדעתי כשילד רואה את אמא ורוצה לבוא אליה, ממש קשה להגיד לו לא. זה כמו לשים על השולחן ממתקים ולצפות שהם יתאפקו (אנחנו מדברים על גיל שנתיים כמובן).
יש לי תחושה שיש לך גם איזושהי ציפיה מעצמך להיות מארחת, להיות קשובה לאחרים חוץ מלבתך, ואולי אולי (השעערה פרועה) את מרגישה שמסתכלים עליך בעין עקומה "זותי רק מתייחסת לילדה שלה ולא לאף אחד אחר", ואז את מתארת את המצב שהאנרגיות שלך "מתפזרות". אם זה ככה, תדעי שאת לא חייבת דין וחשבון לאף אחד חוץ מלעצמך. אם את חושבת שבתך צריכה אותך עכשיו, ואת רוצה להענות לצורך הזה, אז זה מה שחשוב ולא "מה יגידו".
|
תוכן התגובה:
|
