|
4/3/2004 21:36
|
נועה
|
מאת:
|
|
סאלוש, אני נורא שמחה
|
כותרת:
|
גם כי כל היום אני מסתובבת בתחושה שלא יצאתי כל כך ברורה ואולי זה קצת קיצוני, וגם כי חשוב לי מה שאת חושבת... גם אני מרגישה ככה, שאני שמחה שיש לי דרך אחת אולטימטיבית להיות עם אביתר. זו אחת הסיבות שהתעקשתי להמשיך להניק כשיצאתי לעבודה, מלבד זאת שהיה לי חשוב שיקבל חלב-אם - הרגשתי שאני משאירה משהו ממני איתו (נדמה לי שהזכויות על זה שייכות לזהר). ושכשאני חוזרת הביתה, אנחנו משלימים קצת חסכים על ידי הצמדות אחד לשני, כזו שאולי לא היתה מתרחשת אלמלא הציצי. מצד שני, לא כתבתי את זה קודם אבל אני חושבת שגם זו מעין 'תעודת ביטוח' של הטבע. גם אם לאמא אין אינסטינקט אמהי לסעוד (to nurse) את התינוק שלה ולטפל בו, היא חייבת להניק אותו - וכמו שכתבת, מבחינה פיזית זה צורך ממש הדדי. זה מתבקש. ואולי זו אחת הסיבות שנשים היו נושאות את הילדים על הגב לכל מקום - כי אין להם ברירה אלא להניק. מי אמר שהיו עושות זאת גם מבחירה?
טוב, אולי הבהרתי את עצמי עכשיו גם לטובת הדיון בכלל. ותודה! (אגב, שעתיים זה המון - גם בגיל תשעה חודשים - אבל זה נכון. קשה להאמין) נועה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|