החוויה שאת מתארת מאוד מוכרת לי. כמובן שבנסיבות שונות לגמרי, אבל תחושת חוסר השליטה, ההתרסקות תחת הכאב, הטללה ממנו, והכניעה לו. הייתי שם בגדול.
אני מצרפת לך את סיפור הלידה של עמר
http://www.leida.co.il/message.asp?qt=21306
ואני חוזרת איתך למקום הזה שהגעתי סוף סוף לבית החולים ,אני זוכרת שני דברים שעברו בי חזק. קודם כל שזה הכי קרוב שאפשר להרגיש ללמות, ודבר שני, אמרתי להם: תצילו אותי. תקחו אותי ותרדימו אותי ושאני אתעורר אחר כך. תקחו את הגוף הכואב הזה ותעזרו לו. הכאב הזה היה גדול עליי. לא היו לי שום כוחות נפש להתמודד איתו.
חוסר שליטה טוטאלי.
בניגוד אלייך, הלידה שלי נראתה בדיוק ככה. מצוקה עוברית, וואקום, חתך הסטרי,לידה קרועה ופגומה מכל הכיוונים.
אני הבנתתי שאני באבל על הלידה, עוד לפני שהתחלתי להתאבל על אבא שלי זמן קצר לאחריה.
היום בדיעבד אני רואה שמשהו שם למעלה החליט ממש, אבל ממש, לא לעשות לי את החיים קלים, ואחרי שעמר השתחרר מבית החולים, חזרנו יום אחרי לבדיקת צהבת.
אני ויואבי, שני ילדים תמימים והמומים, עמר, לבוש בבגדי הגאפ החדשים שאבא יואב הכין לו על מיטתו.
בדקו אותו וביקשו מאיתנו להחליף לו את הבגדים היפים והמצוחצחים לפיגמה של בית חולים, ולהניח את גופו הקטן והחבול לשבוע מתחת לפוטו (המכונה הזאת של הצהבת ילודים).
ואני כך שבוע, בזמן השבעה של אבא שלי, עם תפרים מפה ועד הודעה חדשה, מדדמת וכואבת את נשמתי וגופי, נוסעת ביסורי תופת מהבית לבית החולים להנקות (כי כמובן שלפחות את זה ייהיה לו).
עדין עסוקה בהשרדות, עוד לא מבינה את גודל האבל.
באזכרת שבעה של אבא שלי, שפעם ראשונה הסכמתי לוותר על הנקה אחת ושגיסתי תתן לו בקבוק שאוב. נעמדתי מול שלט האבל בפעם הראשונה. וגם מול האבל שלי.
אמרתי אז, האבל על הלידה הזאת.
ההריון שלי היה כל כך מקסים, כל כך אופורי, כמה פאנטזיות היו לי.
כמה חשבתי בתמימותי שייש לי שליטה על מה שקורה איתי, שאני אנהל את הלידה שלי, והיא לגמרי, אבל לגמרי נהלה אותי.
יקירה. אני חושבת שהתהליך שאת עוברת הוא תהליך קשה כל כך,אבל גם חשוב כל כך.
החוויה האישית שלך היא החוויה הקובעת, ולא משנה אם יגידו לך שזו לידת החלומות של משהי אחרת (אצלי אין סיכוי). כנראה שזה עשה לך משהו קשה. כנראה שזה פגע אצלך קשות במקומות שאת כל כך צריכה את השליטה הזאת, שהיא כל כך נותנת לך ביטחון.
החוויה המעצימה מהלידה שלך, היא כנראה גם להיות באבל הזה, להבין שהוא חלק ממנה, לקבל אותו, ואת העצב שהוא מביא על המקומות המפחידים וחסרי השליטה בחיים.
הייתי בטיפול קצר אחרי הלידה שלי , אמרתי למטפלת שלי, אני מרגישה שאני לא מצליחה לחבר את סיפור הלידה שלי לעצמי. כאילו יש אותי ויש את סיפור הלידה, ואיך הם מתחברים? היא אמרה לי משהו שאני לוקחת אותו עד היום, שזה הרבה יותר קל ללדת לידה רגועה ולא טראומטית (וכח אחת והלא טראומטית שלה) ואחר כך להתחבר לתינוק משלווה וכך הלאה. והיא אמרה, אני רואה אותך ואת עמר, ואיך שאת מחזיקה אותו, ואיך שאת רגועה איתו, וזה הסיפור שלך, למרות הלידה שעברת.
מה שאני רוצה לומר לך זה שעם הזמן תמצאי בעצמך גם מקום לסיפור הלידה שלך, שישתלב אולי במקום חדש ובונה בתוך סיפור חייך כאיבי, ובעיקר בתוך סיפור חייך כאמא.
חיבוק גדול.
|
תוכן התגובה:
|
