3/4/2004 15:39
|
ליאתיתי
|
מאת:
|
עפרה
|
כותרת:
|
מותק שלי, אני נורא שמחה! ממשיכה לכתוב לך בלי להבין: מה קורה עם הצד הימני שלך? יש לך כאילו מצד אחד חיבור ברמה המאוד עמוקה, הרגשית, אבל הצד ה"ביצועיסטי" עושה לך בעיות. זה מוזר אני מרגישה את זה לא כפחד של אישה. משהו יותר ילדותי. עקשן. כועס. את מבינה אולי על מה אני מדברת? אולי זה באמת משהו שקשור לאבא שלך לא פתור שם. יכול להיות שנשאר שם עוד כעס? מה היה חסר לך ביומיום שמתאים לך לגרימת עצירה? ל'לא רוצה לעשות'? תנסי להזכר כמה שיותר אחורה אם היה משהו שאולי "השתמשת" באבא שלך- בחוסר, בתור הסיבה למה לא לעשות / להיות. בקטע של "אני בעקרון לא עושה כי אני לבד" - היה משהו כזה? חזקה נורא ועדיין יש גבול ברור של "עד כאן. למה?- ככה". לא יודעת אם מצליחה להסביר אותי. כאילו יש בך איזה חלק שפשוט אומר - אני סגור. את לא יכולה לקרוא אותי, את לא הולכת להבין אותי כי את לא הולכת לדעת אותי. כמו ילד קטן שעומד בפינה ומוציא לשון. רק שזו את בתוך את. וזה קטע קטע כי לכל השאר את באמת נותנת את כל הכבוד הראוי לו, וחוקרת, ומשתדלת, ונכנסת בך ומבינה ולומדת והכל, וזה כאילו לא רוצה ת'הבנה שלך. לא רוצה את האמפתיה יהיה יותר נכון להגיד. את ההבנה תמיד רוצים. יקירתי, שוב לא יודעת אם בכיוון, ובאמת לא ממש מבינה. אם זה לא מתאים לך עכשיו ואת רוצה לדחות את זה לפעם אחרת - מקובל מאוד מאוד. אם רוצה שאסתום בכלל - מקובל גם כן. רק תגידי, טוב? יללה, נשיקה (ואיך יש לך זמן להיות פה בכלל יא מרובת ילדים שכמותך?) ליאת.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|